אתמול שמתי פעמיי לאוניברסיטה למרתון-בתשלום של 6 שעות בחשבונאות. עשיתי טעות טאקטית חמורה והיא לנסות להחליף את דרך התחבורה הממוזגת של רכבת ישראל באוטובוס, בנוסף לאוטובוס הראשוני שעלי לקחת בכל מקרה כדי להגיע לציוויליזציה. כן, בדרך לא דרך, הגעתי למסקנה מעוותת בעליל שתוך 50 דקות, אספיק להגיע לשיעור באוניברסיטה, אחרי שאעלה על 2 אוטובוסי קונקשן שחוצים את כל תל אביב לאורכה ולרוחבה (ובינינו, אם אני צריכה כ"כ לצאת מגדרי כדי להגיע ליעדי, אני obviously לא מתגוררת בצד הנכון של פסי הרכבתׂ

). עברתי את הבדיקה הבטחונית בשער ב-35 דקות איחור ופתאום קלטתי שלא באמת יש לי מושג איפה במטרופולין ששמו אוניברסיטת ת"א מתקיים השיעור שלי ונזכרתי במשהו נוסף. אותו גילוי מרעיש היה שממש, אבל ממש לא אכפת לי (כן, אמא, היי *מנופפת בביישנות, מציעה לאמא קפה, מקווה שלאמא יש קשב של אוגר על קרוסלה* אני יודעת שאת קוראת את זה, אני מצטערת על היותי כישלון ברית מועצות-י). הפלא ופלא, מישהו שם למעלה כנראה שמע את אנחות ה"באבאשך-עזוב אותי-אין-לי-כוח" שמופנות לשחקים ולפתע, הנייד שלי צילצל. על הקו היה שגיב הפאשיוניסט.
"
שלום."
"שלום."
"
תראי, יש לעכבר (ככה הוא קורא לאחותי) יום הולדת מחרתיים *צוחק מסיבה ברורה והיא שגם לי יש יומולדת מחרתיים*. אני צריך עזרה. מה אני עושה?"
"מה זאת אומרת, שגיב הפאשיוניסט-עד-בלי-די, "מה אני עושה?", הא? אתה כבר לוקח אותה לרומא!

"
"
נכון. אבל אנחנו טסים רק בעוד שבועיים. והיומולדת הוא מחרתיים", עונה לי שגיב בצורה רצינית באופן תהומי וגורם לי לתהות איפה הוא החביא את שאר בני מינו שמאמינים באמת ובתמים שלקחת את חברה שלך לאיטליה לרגל יום הולדתה זה
לא מספיק. הוא כנראה לא קורא את התקנונים הנכונים, אבל בואו לא נאיר את עיניו.

בסופו של דבר, הוא סיפר לי על התכנית המחוכמת שלו להפתיע את אחותי במשרד עורכי הדין שבו היא עובדת, כשבידיו זר פרחים ענקי ומתנה. בדיוק נזכרתי שלפני מספר חודשים, אחותי סיפרה לי שהיא מפנטזת ששגיבסטר יגיע למקום עבודתה עם איזו שמלה יוקרתית בשקית נוצצת, וייכנס לrole האביר על מאזדה מצוחצחת, שמציל את הנסיכה מאימת הפאוור פוינט. (ממש אימה, אל תשאלו. לאחותי יש את הבוסים הכי נפלאים בעולם, אנשים מעוררי השראה, משכמם ומעלה. אני המומה מכך שבחורה כה צעירה יכולה להיות כ"כ בת מזל כשזה נוגע לקריירה). כל שנותר לי לעשות הוא לחבר את הקצוות הרופפים- שמתי פעמיי לקניון רמת אביב, במקום אותו מרתון בחשבונאות, כדי לבדוק אם יש משהו שיענה על טעמה האלגנטי של אחותי. ממש לפני שהסוללה שלי כבתה, התקשרתי לשגיב והודעתי לו ביגון ובצער רב שידיי ריקות. בערב, גיהצתי לו חולצת ביזנסמן מכופתרת והסתרתי אותה בבגאז' שלו, ופנינו לקניון אחר. כעבור שעה של שיטוטים לא פורים במיוחד, שגיב הפאשיוניסט התחיל לגלגל עיניים ולהחליף צבעים. כשהצעתי לו להרכיב לאחותי שרשרת חרוזים באופן אישי הייתי בטוחה שהוא יחטוף איזה התקף אסטמה מנופף ידיים, או כל דבר שיספק לו תירוץ טוב מספיק כדי לחבוט בי בטעות *bitchslap*בום!*. מצאנו את פריט החלומות בזארה ומשם הכל היסטוריה והיסטריה. למרות הטלפונים ההזויים והחשודים שעשיתי כדי להתחקות אחר עקבותיה של אחותי בשרלוק הולמסיות ולוודא שהיא במשרד, היא היתה המומה לחלוטין מההגעה של שגיב הפאשיוניסט. אני שמחה שהצלחתי לתרום לכך שהיה לאחותי יום מאושר ובין כה וכה, לא הרגשתי מוכנה מספיק כדי לגשת למבחן הזה. ההחלטה שלי לוותר על מועד א' גם איפשרה לי להתלוות לאחותי ולרכוש לדון שגיב טי-שרט חגיגית למחר (ומה שבתמונה הוא מה שלבשתי), ואולי גם זוג נעליים חדש שבאופן לא ממש מקרי, יתאים לשמלת הנסיכות שלה. הרי חגיגות יום ההולדת רק מתחילות...