(חולצת שיפון- וינטאג'// מתנה מסבתא שלי, מגפונים חומים- נעלי שמואל, שורט- River Island, עגילים וטבעת לב- אוסף משפחתי, גרביון בצבע גוף- לא ידוע)

אז מה אני לובשת (בחפירה)?

חולצת שיפון מתוקה- מתנה מסבתא שלי. סבתא שלי מתלבשת בצורה מאד דרמטית. כשהיא יוצאת לחדש את מלאי העגבניות והמלפפונים בסופר הקרוב, היא נראית כמו סינדרלה בדרכה לנשף חייה. גם אני עצמי חוטאת בכך שלא קיים אצלי מושג כמו "נשמור את זה למסיבה/אירוע חגיגי/יום הגירושין ברבנות". מרבית פריטי הפַּזַאז (הנה, עשיתי את זה שוב! ) שיש לי בארון מוצאים עצמם מנוצלים על ידי ביומיום, כשאשה אחרת (הרגע קראתי לעצמי "אשה"? וואו, זו ההתחלה של הסוף ), מאופקת יותר, הייתה מצליחה לעמוד בפיתוי.

אבל אני חושבת שחיים רק פעם אחת, ואין סיבה לא להתייחס לכל יום כאילו הוא מסיבה ולהרגיש במיטבך. ואם זה אומר שמישהו עלול לחשוב שאני קצת over-dressed, אז שיהיה. עד כאן, סבתא ואני רואות עין בעין אוקראינית. אבל הקרע בינינו נסוב סביב הדקויות הלא דקות בכלל- סוגיית הצבעים. בעוד שאני סוגדת לשחור (סיסטר קוראת לזה: "קוד לבוש שוודי"), סבתא שלי מרביצה בכל פלטת צבעי הקשת. לא אחת זכיתי להערות סבתאיות שופעות ביקורת-בונה כגון: "את נראית כמו המוות בכבודו ובעצמו. מה יש, קצת אדום הורגת אותך?". 

לדעתי, הגברת שהביאה את אמא שלי לעולם מסרה לי את  החולצה הזו כדי לסדוק את השיריון שלי. וולאק, עם יד על הלב, הצליח לה. התאהבתי במתוקה הזו בשנייה שראיתי אותה. הצבע האפרסקי העדין, הראפלים הכסופים, הכפתור החמוד בגב ש"סוגר פינה" כמו שהחבר הכי טוב שלי היה אומר- כל אלו גרמו לי להחסיר פעימה. היצרן אינו ידוע וכך גם המידה (אני לובשת מתחתיה גופיה צמודה בצבע גוף-שזוף, ובגלל השיפון השקוף, מתקבל סילואט סימפטי בריל לייף). מה שאני כן יודעת הוא שהשיפונית הזו הייתה ברשותה של סבתא שלי הרבה מאד זמן ונשמרה במצב שהוא immaculate. כפיים לסבת'וש. *קלאפ קלאפ* *ובכל זאת, לובשת שמלה שחורה קטנה *

שורט- 4.90 יורו ב-River Island בברלין.

מגפונים חומים- נעלי שמואל לפני חודש-חודשיים, 50 ש"ח. אעע!

גרביון בצבע גוף שזהותו, לצערי, אנונימית (בתעופה מלאה, נתקעתי היום בפינה של המיטה. בעוד שהעור שלי אכל שפשוף רציני שבולט מבעד לגרביון, אותו גרביון נשאר שלם. זה בכלל הגיוני פיזיקאלית? ) ועגילים אפרסקיים מתיבת התכשיטים של אמא שלי שהיוו השראה לתסרוקת שלי.

נכון שלא חשבתם שנתראה כל כך מוקדם?

*שורקת לעצמי איזה שאנסון מקורי פרי יצירתי, משועממת* -> *מחפשת טופי תות בשקית שלצדי, ואז נזכרת שזה טופי בלאי- העטיפות צבעוניות ומפתות אבל הבפנוכו הוא תמיד אותו בפנוכו של משהו פירותי לא מובחן אך כן רדיואקטיבי* -> זמזום -> *פוזלת אל ההודעה בנונשלנטיות* (ברור שבנונשלנטיות. הרי מאז גיל 4, אותם ימים עליזים שבהם הייתי גמד גינה בעל שתי קוקיות וגבה אחת, סבתא שלי נאמה לי ברוב אוֹבַּמיוּת על זה שאסור לאהוב גברים יותר מדי כי זה "מרעיל אותם". שמעתם נכון, "מרעיל אותם" (!) ו"משחיר את הנשמות שלהם" (!!!), לא פחות ולא יותר. אז אין אופציה אחרת מלבד נונשלטיות, לפחות לא על הנייר. אבל כשסבתא לא מסתכלת... breaks loose (=הפיכה לסמרטוט רצפה מרייר) all hell )

":) זהו פריז. אני חוזר לארץ בחודש הבא".

 "מההה! חוזר לישראל לתמיד (עם מלעיל, כמובן, בהטעמה של ילדים)?" 

"כן"

*מתחילה להשתנק בליידיוּת. או אה, her toffee elegance.*"

(קריאה של הקטע הזה הביאה אותי למסקנה שצריך להכניס אותי לוויקיפדיה תחת הערך "וידויים של מוח מסוכן"- סרט משנת 2000 וגם קשקוש בלבוש מהלך מאז 26.06.1987, בעל 67 פרסונות מסוכסכות שמאוחסנות בתוך גוף אחד. אכן. יום אבל להוריי. )

למקרה שמעילי המרשמלו של המילים שלי לא היו מחממים מספיק, אני מאד אוהבת את פשושן ותומכת בו לחלוטין ואם עוד הוא עושה מה שעושה לו טוב- אני מוחאת כפיים. זו אמירה שבטח תתקבל בציניות- כי הפלא ופלא, הוא קיבל החלטה שהיא במקרה ממש אבל מ-מ-ש בחזקת 6 לרוחי, אז מה החוכמה הגדולה? ובכן, הייתי נותנת לפשושן רוח גבית ועושה לו "פוּוּוּ" עד קבלת סחרחורת גם אם הוא היה דבק בתכנון המקורי ומחליט בסופו של דבר ללמוד מנע"ס בסטייטס (רציתי להתנסות בז'רגון מגניב רגע, עמכם הסליחה על התוצר הפתטי ). אז פשושן, אני יודעת שאתה קורא את זה... ברוך השב, ברוך החוזר לאדמת הקודש, עזובותך אמריקה, עזוב אותך צרפת, פה יש משהו משהו של פלאפל.

מוצאת חן בעיניי המחשבה שתהיה קרוב, והפעם זה יהיה "קרוב" שגרתי. רגוע. נעים כמו סוודר קשמיר (אה נכון, טוב שנזכרתי! אמור להסתתר פה בלוג אופנה). our story unfolded בצורה די מוזרה, האפילוג שלנו הוא בעצם קומפוזיציה אצל אחרים. אבל זה מרגש אותי- עשיית הפרסה הזו, החזרה לבסיס, לפשוט. קרוב.

הפעם זה לא יהיה כמו ה"קרוב" שהיה לנו בהיכרות המקוונת הארוכה שלנו לפני שהוא עזב שהיה סוג מאד מאה 21-י של "קרוב". תקופה נפלאה שאחראית לקורט קוביין, לקוקה וקולה ולאפשרות להיות חשוף לחלוטין מול מסך קר של מחשב. הקרוב הזה גם לא יהיה כמו ה"קרוב" שהיה לנו בפריז, מה שבעצם היה דייט שני שנמשך כמה שבועות. אותו "קרוב" שבמהלכו הוא החזיק לי את הראש והשקה אותי בסירופ לשיעול ממש לפני שהוא נסע לעבודה, יוצא למדרכות פריז הקפואות, ממש לפני שאני יוצאת... אויש, על מי אני עובדת? יוצאת חזרה לעולם החלומות, עולם שכולו כמויות סיטונאיות של דקסמול סינוס. אז הנה נפתח לו הפרק השלישי בסאגה שלנו, והדבר היחידי שאני יודעת הוא שאני לא יודעת שום דבר ושגם אין לי צורך לדעת. אני פשוט שמחה שפשושן יהיה כאן, פה באיזור, באיזור חיוג +972.

עם קשר או בלי קשר, בזמן האחרון יוצא לי להתלבש בעיקר בצורה רומנטית- עם חצאיות הדוקות, צבעים חמים ושמלות צמודות. לרגל הפוסט הזוגי בנושא different takes של ג'ינס בשווי 30 שקלים, לא חרגתי ממנהגי:

(מדובר ב-2 תמונות שונות, נשבעת בכל היקר לי! )

אז מה אני לובשת?

שמלת קוקטייל מדנים שגורמת לי להרגיש כמו מיליון דולר- 30 ש"ח, תחנה מרכזית.

קרדיגן עם הדפס אפור- no name, עלה 79 ש"ח בשוקינג סייל האחרון בעזריאלי.

גרביונים אפורים- של לייף, מהסופר פארם, 30 ש"ח בחורף הקודם.

שרשראות זהב- אוסף משפחתי, אחת מהן נמנית בין התכשיטים האהובים עליי- מדובר ב-locket בצורת לב (אני אשים בפנים תמונה של בובו), עם חריטה עדינה עדינה של פרחים.

אוקספורדים חומים כהים כהים של nil, נקנו לפני שנתיים ב150 ש"ח ע"י אחותי, מלוות בהסבר ש"אין אין אין, זה הדבר החם הבא". ואחותי תמיד צודקת.

אז מה היא לובשת?

ג'קט אדום מh&m- עלה 15 יורו בסייל.

סקיני ג'ינס כהה שמגדיר מחדש מה זה סקיני ג'ינס ובאמת מתכוון לזה- 30 ש"ח (!!!) בקומה האחרונה בתחנה מרכזית.

גופיה לבנה- 25 ש"ח באלנבי.

עגילי "ג'ני מהבלוק" כמו שאני נוהגת לקרוא להם וטבעת כסופה מ"דיווה", 19.90 לפריט.

סניקרסים בכחול נייבי מh&m- בתרגום למטבע שלנו, משהו כמו 50 ש"ח.

כובע לבן- 10 ש"ח בתחנה המרכזית.