הימים האחרונים היו טירוף מוחלט, אני מצטערת על זה שלא הראיתי סימני חיים וירדתי למחתרת מהווירטואליות. אני בין הרבה מבחנים הרי גורל של איזה מיליון נקודות זכות each ואחרי שיעור הצרפתית המשמח הראשון שלי, מרגישה שממש יכולתי להסתדר עם עוד איזה 6 שעות ביממה, על חשבון הבורא. אני לא יכולה להגיד שאני אולטרה לחוצה נפשית בגלל המבחנים, אולי בגלל שב"חופשת" הבחינות של הסמסטר הקודם גרתי עם רודריגו והיינו עסוקים בלהיות צמד יונים מוכות אהבה וכפור (או לפחות הגרסא הישראלית שלו). ניצלנו כל רגע כדי להזיל דמעות של "אין לי חיים בלעדיך", לפני עזיבתו למולדתו הרחוקה ברזיל. הבחינות, כמובן, נדחקו הצידה. אז נאלצתי לחזור על כל מבחן ומבחן של הסמסטר הראשון במועדי ב', אבל לא חשתי שום חרטה על ההחלטות שלי. זה הרי ברור שלכל דבר יש מחיר. אם אתה לא מסוגל לאכול את הדייסה שלך בתיאבון של לוחמי גולני שחוזרים מניווט, אולי כדאי שתוותר על הבישול שלה. גם עכשיו, עם סיומו של הסמסטר השני, אני שומרת על קור רוח ואדישות יחסית. יכול להיות שרודריגו המתוק היה בסך הכל משתנה מתווך? שבעצם השתניתי מתקופת התיכון שבה משכתי בעלייה כמו סוס פרא ולמדתי באוניברסיטה הפתוחה תוך כדי תחזוקה של ציונים גבוהים בבית הספר והרווח האדיר שבין 85 ל100 היה מה שהכריע את הערך שלי בעיני עצמי- לטובה או לרעה? אני זוכרת שבסופו של יום ארוך, הרגשתי שהכל כל כך חסר תכלית ותועלת, שאני עושה את כל זה רק כדי לסמן ווי על זה שאני עושה את כל זה, ותו לא. ועכשיו אני במקום אחר בחיי. יותר שליו, פחות תחרותי, פחות פרפקציוניסט עד תיעוב. אני מאושרת.

פלוס מינוס, זה הטקסט הנצנצני ברוחו שכתבתי לאלכסנדר ועליו קיבלתי תשובה נוזפת של "Baby girl, don't be foolish", מלווה בטיעונים מוחצים וחסינים לבולשיט. אלכסנדר מזהיר שאם לא אשמור על ממוצע ציונים מעולה, אתקשה במציאת עבודה בפריז. "תראי מה אנחנו נעשה", פורץ החוצה סטודנט המשפטים שמתחבא ביצור הצרפתי המופלא הזה, מציע לי עסקת טיעון. "על כל מועד שאת לא ניגשת אליו, גם אני לא ניגש לאחד. כל מועד שאת מפשלת בו יוביל אותי לאותו שביל. אנחנו צוות והולכים לבלות את החיים שלנו ביחד (נשבעת לכם, יש גברים שמדברים ככה. מסתבר. ) ואם את fucking things up, אז גם אני. Together we rise, united we fall". כמובן שראיתי את הצדק בדבריו. העולם נמצא במשבר פיננסי ממושך וכדי לעשות טאץ' דאון ולסגור על משרה טובה, צריך להיות כריש אמיתי. מה שקובע בסופו של יום הוא גיליון הציונים שלך, גם אם אין לידע ש(לא)רכשת בקורס "יסודות מערכות מידע" ערך פראקטי בעבודה שאליה אתה מנסה להתקבל, יחד עם graduates טריים מקולג'ים מובחרים ברחבי העולם. אבל להם, בניגוד אליך, יש חליפות ארמאני מחויטות וייצוגיות להפליא, רמת שפת אם ב-3 שפות יותר ממך, ניסיון כסטאז'רים בחברה-גדולה-של-חבר-של-אבא מאז גיל 16 ורזומה של אקטיביזם בועט למען סביבה ירוקה. אה, וגם M.Ba מאוניברסיטת דיוק. בקיצור, ראו זאת כהצהרת כוונות, אני הולכת לשקוד ימים כלילות (אלו שנותרו לי ) ולהבריק במבחן ביסודות ביום חמישי הקרוב.

אבל זה מתחיל רק מעכשיו, את היום בצהריים ביליתי באיזור נחלת בנימין ולא במאבק בקובץ אקסס ובטקסטים חסרי פשר. רגעים אחרונים של חסד, אכן. אז טיילתי לי עם אחותי וחיפשנו כל מיני פיצ'פקעס והופ! היא איתרה את הגברת הבאה כרקע לתמונה והעמידה אותי לצדה של התאומה המצויירת שלי: