זה מעט מצחיק להעלות תמונה מכוסה כהלכה כזאת אם לוקחים בחשבון שאני עדיין לובשת שמלות קצרות, אבל לחשוב סתווי ולחשוב אירופאי (whatever the fuck that means) זה משהו שנתבקשתי לעשות בפרויקט שעליו אני עובדת. במילים אחרות, הייתי צריכה להעמיד פנים שצהריים טיפוסיים של אוקטובר לא כוללים אצלי חבישת כובע תיירים עם מאוורר מובנה ואת התחושה שאני מזיעה במקומות שלא ידעתי שקיימים, ועד כאן תיאורים מעוררי תיאבון. לשמחתי, לעזרת הסוויץ' המחשבתי באו נשות המשפחה שלי שהעבירו את מיטב שנותיהן בסופות שלגים ובכפפות צמר, ולצרכי אקסטרה חוו"ד פניתי גם לחברים טובים שלי מהלוקבוק, חבר'ה מדהימים שמפוזרים להם ברחבי הפלנטה הקרירה שלנו (Jeremy love, you should have told me earlier you were reading this. As you see, it has to be acknowledged and celebrated! Btw, check your box immediately unless you want me to KRAV MAGA your ass... וואי, כשאני חושבת על זה, אני לגמרי משחקת על הקטע של צה"ל. הדבר הכי אלים שעשיתי בשירות היה לשייף ציפורניים אבל מי אני שאתערב בפנטזיות הקומנדו שיש לעולם עלינו, חיילות ישראל הענוגות).

אז מה אני עושה בין זה שאני מאבדת את שפיות דעתי במירוץ נגד הדד ליין של הפרויקט לבין זה שאני נזכרת שלעזאזל, אני מתחילה ללמוד עוד איזה יום וחצי בערך וחייבת לפנות פינה בלו"ז לקניית דפדפות וסטאבילו-אים? הולכת לסרט עם עידן. זה אמנם לא הצליח, אבל המאסטר פלאן המקורי היה גם לגרור אותו לסידורים בעיר- כי אני לגמרי בעד לערבב בין ביזנס לפלז'ר (אגב, "running errands" נשמע הרבה יותר מנהל עסקים-מי מאשר "משלמת חשבונות ומדפיסה חולצות בית ספר לאחי הקטן", נכון? ותודה שבאתם לשיעור ב"שקול מילים כשאתה כותב סטטוס בפייסבוק" ). כשאני כותבת על עידני, זה נעשה מתוך עיניים אוהבות, אבל דרכנו לא סוגה בשושנים, הוא איש של הרגלים מגונים! לדוגמא, לתקוף אותך כשאת מתחפרת בכסא בית הקולנוע שלך ולתקוע לך poke בכתף שמעיף אותך לצד השני של האולם, כדי לבדוק אם את ערה. ובכן, קודם כל, אני בטוחה שבמדינות מסוימות זה נחשב לפשע מלחמה נגד אוכלוסיות חסרות ישע ודבר שני, גם הרדמה כללית לא הייתה עומדת בפני הגירוי החיצוני הזה אז כן, ררר, אני ערה! איזו ברירה השארת לי?

אחרי הסרט ישבנו בשדרה שמתחת לביתו, ניהלנו שוב את השיחה על זה שבתי קולנוע לא נועדו לאנשים גדולים ושאנחנו צריכים לשריין יום אצל הכירופרקט או להקים קולנוע מיוחד עם לייזי בויז מפנקים. בשלב מסויים, גלשנו לנקודה בה אני מכחכחת בגרוני ומביאה בנאום מלא תושייה שלא היה מבייש את מרטין לות'ר קינג- ועל סדר היום: להסביר לעידן כמה שהוא באמת באמת מציאה וחתיך ולא הייתי אומרת סתם (מה שגורם לו לרצות להיקבר מתחת לאספלט, והוא עוד אומר לי שאני לא יודעת לקבל מחמאות? ). ופתאום, חורק רכב מאחורינו ובחור נחמד שואל מהחלון אם אני ויקטוריה מהבלוג "הסודות של ויקטוריה" ואומר שאתם אוהבים אותי (וגם אני אוהבת אתכם! ) ושעידן בר מזל כי אני חולקת איתו ספסל. כמובן שזה היה מדהים לשמוע דבר כזה- ובכלל, זה תמיד מאד מרגש כשהבלוגינג מצטלב עם החיים האמיתיים (אלא אם כן אתם בדיוק תופסים אותי מורידה את הזבל עם משקפי ספרניות וקרוקסים בצבע קיא/פנינה, אבל היי, אני תמיד יכולה להגיד שאני אחותי או לחילופין, לשסות בכם את בובו ולהעלים את העדים למחדל ).

דבר נוסף שמשמח אותי הוא שאוכל להעלות את המאורע הכיפי הזה בוויכוחים עתידיים עם עידן ולהזכיר לו שיש אנשים אי שם שחושבים שהוא בעצם בר מזל, בניגוד לתחושה שלו שהכוכבים עושים עליו מנחוס. אם אני צריכה להיות ספציפית, נראה לי שהתחושה הזו עולה לו כשאני לא מאפשרת לשירים להתנגן עד הסוף בג'יפ שלו ודוגמת 20 שניות מקסימום מכל אחד לפני שאני fast forward או גרוע מזה, לא מסוגלת להכריע לגבי שום דבר (התשובה הטיפוסית שלי ל"לשים לך גבינה לבנה?" היא: "לא יודעת. ומה אתה חושב? מממ. אולי. לא יודעת. כן? נראה לי. אוף. בעצם, אני לא יודעת. ובכל זאת? הא הא! אני יודעת... תחליט אתה!"). אז איש אנונימי ומקסים במכונית יפה, תודה רבה לך על זה שעשית לי שמח!

כרגע אני כוססת ציפורניים כמו איזה cartoon על ספידים (אז יצא דווקא טוב שהידיים שלי בכיסים), מקווה מאד שיהיו לי חדשות טובות נוספות לחלוק אתכם (ובמהרה) ושהכל ימשיך לתקתק ויסתיים בסוף טוב. שיהיה לכולכם המשך שבוע נהדר וחזרה קלה לשגרה, ולסטודנטים בינינו- אלללללה תש"ע!

קיבלתי סימן חיים מברזיל הרחוקה. רודריגו יצר איתי קשר כדי לספר שרע לו במסלול הלימודים שלו ושהוא שוקל לפרוש מהאקדמיה הצבאית היוקרתית שבה הוא לומד הנדסת מטוסים. אני מצדי, נשמעתי כמו חולצת סוף-מסלול סלוגניסטית כושלת (ולכו תנסו לתרגם את "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים" תוך שמירה על משחק המילים ), מעבר לכך, הרגשתי שאני קהה רגשית ושהאמפתיה המגומגמת שלי לא נובעת ממקום אמיתי. בעצם, התחוור לי, אני אכולת זעם. ירד לי האסימון וסוף כל סוף, הבנתי מה לא מסתדר לי בדויד המיכאלנג'לואי שמולי. הוא שקוע בעצמו, מביט בעיניי רק כדי לראות בהן את ההשתקפות שלו. בזמן ששוחחנו, עברה עליי מעין חוויה חוץ גופית. נפשי צעקה "פגעת בי" בעוד ששפתיי מלמלו לתוך הרחש הסטטי של השפורפרת, השד יודע מה בדיוק, יש מצב שזה היה "אוריאו עם חלב זה ליגה א'". מזה תקופה ארוכה, אני לא יודעת איך לאכול את הקאמבקים הקטנים ומלאי האינטרס שלו חזרה לחיי וזה גם מה שאמרתי לו (ב"כישורים נוספים" בקורות החיים אני צריכה להוסיף "מדברת לפני שאני חושבת, מציתה פתיל ברגע ומבלה חיים שלמים בלנסות ולכבות את השריפה"). זה נראה לי משונה שהוא חוזר בנינוחות מהמתים כשהוא זקוק לאוזן קשבת, מתנהג כאילו שעסקים כרגיל וכאילו שלא קרסנו לתוך מיתון מנטאלי עמוק מאד. בשלב זה, הוא מצא לנכון להתנצל על התעלמותו מיום ההולדת שלי, מה שמוגדר במילון שלי כ"אני סוטה לרגע מהמסלול כי האשה חייבת חייבת חיייייבת עצירה לטובת פיפי (או בקשת סליחה טרחנית במקרה הזה) אבל מיד חוזרים לדרך שיעדה הוא ניקוז ביוב הצרות העכשוויות שלי".

רודריגו הרי חי בצדה השני של הפלנטה ולא צריך להיות חוקר גרעין או מנתח מוח (ועם דרישות הפסיכומטרי שלהם, כנראה שגם אי אפשר ) כדי להבין שהקשר הרומנטי הממשי שלנו תם ונשלם עם עזיבתו את הארץ, זו גם לא הנקודה. הייתי בטוחה שנתמיד בידידות יציבה גם לאחר שנחזור איש איש לחייו, אבל זה לא קרה והתרחקנו. לא ברור לי מדוע זה נראה טבעי בעיניו להפוך אותי לפסיכולוג-בהזמנה כשהוא נמצא במצוקה כלשהי, בעוד שהוא לא טורח לתחזק את הקשר שלנו ב"what's up honey?" קליל every once in a while ולפחות להעמיד פנים שאכפת לו משלומי ומחיי ההו-כה-פעוטים. אני לא אוהבת אנשים שמנסים לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וגם להעביר אצבע חמדנית על עיטור הקצפת שלמעלה ולצערי הרב, מסתבר שהוא לא האדם שחשבתי שהוא וזה בדיוק מה שהוא עושה. הייתי מאד קרובה ללהיסחף עם המונולוג שלי ולפתוח בחזית מכוערת- דבר די מסוכן כשלוקחים בחשבון שאין כאן מקום לתקשורת א-מילולית ושלא ניתן להתפייס בנשיקה כוחנית של "shut the fuck up" אלא רק להתנצח ולהאשים ולפתוח באש וליפול פצועים. רגע לפני שהיה מאוחר מדי, הצד הסועד והמטפל שבי התפרץ החוצה כמו שוטר ימ"מ ואיזק את המלודרמטיות שלי. נזכרתי בחודשים היפים שבילינו ביחד ובה רודריגו היה לי מקלט, עוגן ומפלט מתלאות השיגרה. הוא קרא אותי בצורה פנומנלית ממש, מצליח להבין אותי ולהשלים את ההפוגות שבין המילים, לחשוף את השכבות המחוספסות והחבויות שבי. הוא היה גבר מיוחד במינו, בוגר וקשוב ואהבתי אותו. האם אנשים משתנים כל כך מהר? ייתכן שרודריגו משחק אחרת כשהוא נמצא במגרש הביתי שלו? ייתכן שאני כלל לא יודעת מי זה רודריגו האמיתי?

ואולי אני צריכה להיות יותר סבלנית? יותר רחומה? גם עליי עברה תקופה קשה באוניברסיטה (שתוזמנה באופן מושלם עם עזיבתו של רודריגו. וואו, זה היה משבר במלוא מובן המילה ) וסופה היה החלפה דראסטית של מסלול לימודים באמצע השנה. אמנם לא זכור לי שנתתי למאבק בחושך שלי להרע לקרוביי, אבל אולי לא כולם מצליחים בג'וגלינג ובמציאת איזון בין התרכזות בסימני השאלה לבין להיות שותף פעיל בחייהם של אחרים. אולי מיהרתי בכך ששפטתי אדם בצערו, תהיתי לעצמי כשהטלפון שכב לו מנוצל וזרוק על השולחן. אולי טעיתי? קורא את המחשבות שלי, רודריגו בדיוק שלח לי הודעה, ו-וויוה לה מסנג'ר על זה שהוא מאפשר לתחזק יחסים טראנס אטלנטיים. רודריגו כתב שהוא הלך לאיבוד בתוך עצמו, מתנצל על זה שלא עצר כדי להביט לרגע בנוף הפראי ולהבחין בכך שהוא דרס אותי בדרך. Oceans in between us but that's not very far. האמנם? אני לא כועסת, אני פשוט עייפה. מבינה שהגיעה השעה. הגיע הזמן להפסיק עם ה-fooling around ולמצוא מישהו מכאן.

21.7.09, 12:34-
ובכן, כמו שראיתי באיחור אופנתי ותלוי מבחנים, עלו בפורטל הצבעוני "במודה" תצלומים קיציים של בלוגריות, וגם אני הייתי שם (קצת מוזר לי להגיד את זה בתור יוצאת בריה"מ. אחרי הכל, להיות בלוגר זה לא מקצוע ).
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הפקדתי את עצמי לתפיסתו האמנותית והאופנתית של מישהו אחר ועמדתי תחת עינו של צלם אמיתי, בשר ודם, שהוא לא טיימר=רולטה רוסית או אחותי. זה בעיקר הכריע שאין יותר מקום להתבטאויות רודניות כמו "אבל אמרתי לך לצלם משם, משם, משם! from there! אוף, כלבתא! אני אדבר עם אמא והיא תוציא אותך מהצוואה ". וברצינות רגע, לוותר על השליטה היה משונה מבחינתי ולא הרגשתי משוחררת ונינוחה לחלוטין מול המצלמה, למרות שהצוות והצלמת היו מתוקים לאללה וגם מאד down to earth (זה מרגיש לי כמו מונולוג מ"America's next top model, season XXI", סליחה על זה שאני כזה גוש של שיעמום). בכל מקרה, זו הייתה טבילת אש מעניינת. לשלוף מאריזת ניילון שמלה יפה וטרייה שנבחרה עבורי , לזכות לאיפור ושיער מקצועי ובעיקר להשתעשע על שפתה של בריכה קיסרית ולנסות להיראות סביר תוך כדי. רבאק, אני לא מאמינה שיש אנשים שמקבלים על "סבל" כזה של יום בוכטות אדירות של דולרים. מצד שני, אם הם נראים ככה ומוציאים תמונות כאלה... /\



הנה טעימה קטנה מההפקה הכיפית והמקסימה של "במודה"- לחצו עלי כדי לראות את השאר: