תיק גמדי שחור, מהסוג שליווה אותי נאמנה בימיי העליזים בכיתה ד', אי שם בשנות ה-90 הצבעוניות (אני היחידה שיש לה ביבי-ז'ה-וו?)- נקנה ב15 ש"ח בתחילת שוק הכרמל (מצד שמאל). בקדמתו היה אבזם זהב גדול וזול למראה שפגש את הפח יותר מהר משתגידו "ניק קרטר הוא הבקסטריט בוי הכי שווה " וזה מה שנשאר (...רק כמה רגעים, להלהלה).

פרצוף של "העיר הזו לא גדולה מספיק לשנינו, punk"- על חשבון הבית. בדר"כ נשלף אחרי שאחותי מנסה לשכנע אותי בדרכי נועם לחייך: "נו, תהיי דב אכפת לי אני יודעת שאת מסוגלת" ובסופו של דבר, עוברת לאמצעי הרתעה פוגעניים של "את נראית כמו חייל בליגיון הצרפתי רק להוסיף לך שפם קטן ועשית להם פוסטר עקשנית ". וברצינות, אם אנחנו כבר כאן, אני רוצה להודות לאחותי היקרה שסובלת אותי ואת המצלמה המקרטעת שלי ותמיד מוכנה להשקיע ממרצה ומזמנה כדי לתקתק כמה תמונות. מאז שהיא עברה דירה והשתכנה עם שגיב הפאשיוניסט בקן בעל תקרות גבוהות, אני מרגישה שמאד התקרבנו. אולי כי עכשיו כל זמן הביחד שלנו מוקדש לכיף, רכילות וסדרות ריאליטי גרידא ולא לתלייה משותפת של כביסה או משימות-עקרת-בית אחרות... למרות שכשחושבים על זה, גם זו הייתה פעילות לא רעה. כך או אחרת, I love my sis.

מחר בצהריים, סבוטאז' עולה לו על מטוס ומתעופף אל עבר התחלה חדשה בהולנד, הולנד הרחוקה. מה קרה, אי אפשר כבר לעבור לדירה שנחבאת בהרי ירושלים הקרירים ולספק את ההרפתקנות ע"י שינוי לקידומת מרגשת של 02? כבר אי אפשר להתחיל לשתות פאנטה אקזוטי במקום קולה קלאסית? למה להיות כל כך קיצוניים? הילדים של היום... אני בטוחה שיהיה לנו קשה, אך נצליח להתמודד עם הגזירה הרעה של הפרידה, ולו רק בזכות ה-skype. הרי בימינו, בהחלט אפשר לשמור על קשר וירטואלי ולתחזק פגישות ג'ט לג בחגים. שום דבר לא ישתנה, כשחושבים על זה, וכולנו נמשיך לנהל שיחות של משעמם-לי-בעבודה-הם-הורגים-אותי-פה vs. הצילו-מצ'עמם-לי-בלימודים-למה-שילמתי-על-העינוי-הזה-שכר-לימוד. אבל בכ"ז, סבוטאז' עוזב לאירופה ואני וה-gang נשארים מאחור, אחרי סעודה אחרונה שהותירה אותנו עם טעם לוואי חמוץ-מתוק. בעיניי, זה זמן נהדר בשבילנו לערוך חשבון נפש. למרות שאני מרגישה שמקומי על המגלשה האדומה שבמגרש המשחקים, מכינה עוגת בוץ לחברים ("קח... זה שוקולד... נשבעתתתת "), אני כבר לא ילדה. הגיע הזמן להודות בכך ולהתנהג בהתאם. זו הזדמנות מטלטלת בשבילי לבחון את ההישגים שלי (זו תהיה בחינה קצרה ), את השאיפות והמטרות שלי. לשאול אם אני נמצאת במקום שבו אני רוצה להיות בחיים. לתהות היכן ארצה להיות בעוד 5 שנים מהיום ולהכריז על צעדים שבהם אנקוט כדי להגיע לשם. למרבה הצער, אין ברשותי תשובה שגורמת לי לטפוח לעצמי על השכם או להרגיש שדברים זזים, דברים נעים ואני ממוקדת ומתקדמת. רק גימגומים. רק היסוסים. רק "אני עוד לא בדיוק יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה".

אני שוקלת לעשות תסרוקת הלוואה-וחיסכון של פקולטות ואולי ככה לחפות על הקרחת שעמה אני מתמודדת, שממה שבה אין אפילו שערה אחת של תחושת משמעות. אני מתחבטת במחשבה שאולי כדאי שאעיף את לימודי הכלכלה המשמימים לפח ואלמד תקשורת, שממנה מאד נהניתי בתור נערה, כשזרמתי עם כמה קורסים באוניברסיטה הפתוחה. ולמה בעצם התעלמתי ממה שהיה מונח מתחת לאף שלי בכל השנים הללו? למה בחרתי ללמוד מקצוע שמשרת את הכיס והביטחון האישי בלבד? למה בחרתי ב- "יופי לי, תואר "רציני" ו"מכובד" ימנע ממני לחתום בלשכה"? במקום ב"אני לומדת את מה שאני אוהבת ועושה מזה מקצוע". זה הרי היה ממש מתחת לחדק שלי, אז ממה נובע העיוורון? מהאף הגדול שלי שהפריע לי לראות- זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה וככל הנראה רלוונטית יותר (דב קליין הוא גם ככה way over my מסטיק-בזוקה budget) היא מההכחשה. אתה אוטם את אוזניך וליבך, טומן את הראש בחול ועושה הכל כדי לא להיתקל באמת שאתה לא מסוגל להתמודד איתה. אמת שלא תואמת את התכנית הראשונית והיא "ללכת בתלם. לחתור לקראת קריירה וודאית. לעשות את אמאבא גאים. להנדס מחשבים. פונקציות, פונקציות, פונקציות".