תיק גמדי שחור, מהסוג שליווה אותי נאמנה בימיי העליזים בכיתה ד', אי שם בשנות ה-90 הצבעוניות (אני היחידה שיש לה ביבי-ז'ה-וו?)- נקנה ב15 ש"ח בתחילת שוק הכרמל (מצד שמאל). בקדמתו היה אבזם זהב גדול וזול למראה שפגש את הפח יותר מהר משתגידו "ניק קרטר הוא הבקסטריט בוי הכי שווה " וזה מה שנשאר (...רק כמה רגעים, להלהלה).

פרצוף של "העיר הזו לא גדולה מספיק לשנינו, punk"- על חשבון הבית. בדר"כ נשלף אחרי שאחותי מנסה לשכנע אותי בדרכי נועם לחייך: "נו, תהיי דב אכפת לי אני יודעת שאת מסוגלת" ובסופו של דבר, עוברת לאמצעי הרתעה פוגעניים של "את נראית כמו חייל בליגיון הצרפתי רק להוסיף לך שפם קטן ועשית להם פוסטר עקשנית ". וברצינות, אם אנחנו כבר כאן, אני רוצה להודות לאחותי היקרה שסובלת אותי ואת המצלמה המקרטעת שלי ותמיד מוכנה להשקיע ממרצה ומזמנה כדי לתקתק כמה תמונות. מאז שהיא עברה דירה והשתכנה עם שגיב הפאשיוניסט בקן בעל תקרות גבוהות, אני מרגישה שמאד התקרבנו. אולי כי עכשיו כל זמן הביחד שלנו מוקדש לכיף, רכילות וסדרות ריאליטי גרידא ולא לתלייה משותפת של כביסה או משימות-עקרת-בית אחרות... למרות שכשחושבים על זה, גם זו הייתה פעילות לא רעה. כך או אחרת, I love my sis.

ההורים שלי ארזו את אחי ויצאו לחופשה בים המלח. 5 ימים, משהו כמו 5 מזוודות. נו מה לעשות, יחס של 1:1 הוא תקין לחלוטין בשנת 2009. בחברה כה מודרנית ומתועשת, זה פתאום נראה כמו משימה בלתי אפשרית לבלות שבוע ימים בלי מייבש שיער או קרם ווניל-פ'צולי לכפות ידיים. אני מאד שמחה בשבילם על ה-time off הזה מהשגרה של עבודה וארנונה ומקווה שאבא שלי זרק למזוודות האדירות לפחות מצ'טה אחת להגנה עצמית. גל האלימות ששוטף אותנו שמא כל ישראל שכנים בשכונת פשע בבוגוטה מטריד אותי מאד ואם ברמטכ"לים נפלה שלהבת, מה יהיה על אזובי הקיר? בינתיים, פה בעיר הגדולה והמנוכרת, השקט מופרע רק ע"י טלפונים צוהלים של "שלום ילדה'לה! דניאל, צא מהבריכה, צאאאאא מהבריכהההה! מה נשמע איתך מתוקה? דניאל! אזהרה אחרונה לפני שאני גורמת לך ללכת ברגל הביתה! במדבר! הכל בסדר שם בבית? אכלת את הבורשט שהכנתי? דניאל, דיר בלאקקקק!!!!". רק בובו ואני כאן, שולטים במבצר ביד רמה ממיטת המסאז' המתכווננת של אמאבא. ומנגבים אבק לפעמים. ומתמודדים עם דילמות של "נכבס שחורים או לבנים עכשיו?". ועושים קוקו-מנקה. ולובשים חולצה ישנה של איזה חבר מפעם שהיה צנחן שובר לבבות והפך לעו"ד כבוי. ומתענגים על גלידה מול ד"ר פיל, אחינו. וזורקים פופקורן על האורחים שלו.

בניגוד גדול לחיי קולג' אמריקאים, אני לא עושה מסיבות קולניות עד הזמנת שוטרים אלא מתרכזת בפיענוח קלסר הסטטיסטיקה שלי. לפעמים הוא נראה לי כמו מגילה בסנקריט עתיקה וחסרת פשר, אבל אני משתדלת לא להתייאש. לנגב קיא מהשטיח זו משימה הרבה יותר אטרקטיבית בעיניי אבל מה לעשות- הזמן קצר, המלאכה מרובה והחיים הם לא פרק של The hills. האירועים הבולטים ביותר ביממות האחרונות היו זה שצבעתי את השיער (זה היה אמור להיות חום שקד. אני יודעת ש-3 קוראיי הגברים מנענעים כרגע בראשם בספקנות, הרי בעיניהם צבעים מוגדרים לפי קבוצות כדורגל, בעוד שלנו הנשים יש ספקטרום נרחב שכולל "חום שחור" ו"חום כהה", כשיש הבדל מהותי וברור בין השניים) וזה שהלכתי לאכול סנדביץ' טונה בסנדביצ'יה השכונתית (הו, כל הזוהר הזה אני ממש מסתנוורת! ). כך נראיתי: