תודה לצ'ארלס דיקנס על הציטוט שבכותרת.










השבוע נפגשתי עם פשושן.

אני נשבעת שאין לפגישה שלנו קשר לזה שפשושן הביא לי שקיות עם goodies מפריז, כי השקיות נמצאות ברשותו כבר די הרבה זמן מאז שהוא הגיע לארץ. העובדה הזו הייתה גורמת לכל חולת קניות לבעוט בכל עיסוקיה בנעלי עקב אלוהיות ולהסתער, אבל לא לי! בשבועות האחרונים אני הסתגרתי בבונקר תת קרקעי ולאורה של עששית, קראתי סיכומים על ה"מקורות ההיסטוריים והתרבותיים של מדעי החברה" (זה סוג הכותרות שאתה אף פעם לא מספיק שיכור די למצוא בהן את החן. מדובר בתמצית מזוקקת ל-6 מילים של שעמום אכזר).

מאחר ונפטרתי מעולה של הבחינה הזו (one motherfucker down, 1,500 to go), הרשיתי לעצמי להקדיש יום לפשושן. את רובע האמנים בפריז החלפנו בסמטאות תל אביביות ואת היין האדום החלפנו בקולה (טוב, למען האמת, שתיתי המון קולה גם שם, פשושן דאג לאספקה שוטפת של פחיות קולה גמדיות/שוטים). את השקיות שלי קיבלתי מפשושן הפשושי אבל מהות הפגישה הייתה בכלל שיחה טובה והעלאת זכרונות. זה הרגיש נכון אז הצעתי לפשושן לצאת לקוויקי באירופה (no pun intended). ההצעה שלי נוגעת לעוד כמה חודשים מהיום, בהנחה ולא תהיה גברת מיוחדת בחייו ובהנחה ועד אז אני אבין שסאם ווינצ'סטר הוא דמות בדיונית ומכאן, לא יכול להיענות להצעת הנישואין שלי (לא יכול טכנית, הגאווה הנשית שלי רוצה להאמין שהוא היה מסכים! ). נשחזר את הקסם שהיה לנו בפריז בים השחור או בקתדרלות של פראג וגם אם עד אז דברים ישתנו כמו שהם נוטים לעשות ובצורה קיצונית כשאתה בשנות ה-20 המוקדמות שלך, לפחות יהיה לי משהו לצפות לו.

התכניות הגדולות שלי לקיץ כוללות גם את לנה, חברתי הטובה. אחרי הפגישה עם פשושן, נפגשתי עם לנה לארוחת ערב ולארוחת פוסט-ארוחת-ערב ואז גם יצאנו לסרט (dear john). בין לבין דיברנו על החופשה המתוכננת שלנו. לנה רגילה לקבל ממני פניות נואשות של "אנלא יכולה יותר לנההההההה, אני קונה כרטיס ולא חוזרתתתתתת בואיייי איתייייייייייייי הזבליםםםם האלה (מי? לא ברור, כשאתה חושב שאתה הקורבן במשוואה, כל היתר מלוהקים כטיטאנים )... הזבלים האלה יסתדרו גם בלעדינוווווו". מרוב מפגני הפאתטיות שלי לנה לא מתרשמת ואלוהים יודע שלפעמים אני מטפטפת אומללות מכל נקבובית בעורי! היא מתעלמת מהסחיטה הרגשית שלי בקביעה פשוטה: "המבחן הזה לא הולך לשום מקום ו., תסיימי איתו ודברי איתי אז". אבל לאחרונה, לנה הבינה שיש פה מוטיב שעובר כחוט השני בין החודשים והוא שאמתכם הנאמנה זקוקה לחופשה או שזה יסתיים באפיזודת homicide-suicide. לנה נמנית על אבירי השולחן העגול המקורבים אלי ולכן היא חוששת לגורלה וגם לגורלי (נו לנה, במותנו אנו לא נפרדות, כך נישאר ביחד לנצח!!! ). בינינו... גם לנה, שעובדת ולומדת ניהול וסטטיסטיקה (אאוצ') זקוקה לנופש מהחיים הסטודנטיאליים וכך החלטנו שנעשה את פריז בקיץ.

קיץ, אתה בא?
(קיבלתי את התשובה שלי מהמרומים, מה זה היום הגשום והמדוכדך הזה? )

אז מה אני לובשת (נו, שם למעלה... מרוב חפירות בטח שכחתם מה זה היה )?

graffiti flats בצהוב, ירוק וורוד של primark- עלו 31 ש"ח בלבד ונקנו ממוכר פרטי באי-ביי. ברגע שהברנשית הלונדונית תיארה את החמודות האלה כנעליים המושלמות לחופשה בגלל הצבעוניות הטרופית שלהן וגם בגלל משקלן הקליל- הפסקתי לקרוא את התיאור. You had me at... vacation.
שמלת שיפון ורודה מתמ"ח- 30 ש"ח.
שרשרת אבנים בירוק Seafoam- נקנתה עבור 10 שקלים באחת מחנויות הפיצ'פקעס בתחנה המרכזית.
צמת צד צרפתית- הצמה הצרפתית הראשונה שהצלחתי לעשות בחיי! ~קול תרועה~ ברגע שקולטים את השיטה זה ממש פשוט ואני שמחה שלא התייאשתי (ושלא פיתחתי פזילה ) כי אני חושבת שזה נותן טוויסט חמוד לטרנד צמד הצד (side braid) ששוטף את עולם האופנה.

סה"כ-

71 ש"ח.

אז למה אין תמונה שלי? טוב, כי עם המעבר לחדר החדש והמאבק האמיץ בקרדית האבק, נפלתי למשכב. כרגע אני ממוקמת במשכני החדש, בקומה העליונה של הבית ונאבקת ברצון העז לרכוש לעצמי מיני בר מלא בפחיות קולה ולהסתתר מהעולם וממועדי ה-ב' שמגיעים בצעדי ענק. בלית ברירה, הקירות שלי צהובים וירוקים (ווי זמיר ) אבל הצלחתי להביא את החדר למצב שנראה כאילו כל מה שנמצא בו- הגיע אליו לאחר תכנון ומחשבה ומראש.

עלי לקנות רהיטים נוספים ולמלא את הואקום (מדובר בחלל שגדול פי 1.5 מחדרי הישן), מה שאומר שככל הנראה- אני מוותרת על חופשת הקיץ בפריז. אבל אלו הם החיים: כדי להרוויח בגזרה אחת, חייב להירשם הפסד באחרת (אין פלא שפרשתי מהפקולטה לכלכלה, את החוקים אני ממציאה לעצמי! ). את הסידורים האחרונים בקומה עליי לבצע באמצעות הדבר החמקמק והערטילאי הזה ששמו "טאץ' אישי" והאתגר מרגש אותי. אני אוהבת פרויקטים! המטרה שלי כרגע היא לקבץ את כל הקצוות הסוררים לכדי צמה אחת מגובשת. ואת זה אני אעשה ע"י קניית מסגרות לבנות לחבצלות המים של מונה וקישוט של ה-mannequin החדשה שלי. אותה בובה שעומדת ליד אחד החלונות ומזכירה לי את הכיוון שאליו אני הולכת. הקריסטלים שתלויים מהקרניזים של הוילונות מתנדנדים להם ברוח ואני מרגישה שזהו פרק חדש בחיי.

מהמשכב כבר קמתי וגם האבסתי את עצמי בכמויות מסוכנות של כדורים שאמורים לנטרל תסמינים של אלרגיה אבל אם להיות כנה, מטרנינג פו הדב שלי טרם נגמלתי, כמו גם מהאף הדולף ותחושת החולשה הכללית וזה ידידיי, לא פוטוגני במיוחד.

ההורים שלי ארזו את אחי ויצאו לחופשה בים המלח. 5 ימים, משהו כמו 5 מזוודות. נו מה לעשות, יחס של 1:1 הוא תקין לחלוטין בשנת 2009. בחברה כה מודרנית ומתועשת, זה פתאום נראה כמו משימה בלתי אפשרית לבלות שבוע ימים בלי מייבש שיער או קרם ווניל-פ'צולי לכפות ידיים. אני מאד שמחה בשבילם על ה-time off הזה מהשגרה של עבודה וארנונה ומקווה שאבא שלי זרק למזוודות האדירות לפחות מצ'טה אחת להגנה עצמית. גל האלימות ששוטף אותנו שמא כל ישראל שכנים בשכונת פשע בבוגוטה מטריד אותי מאד ואם ברמטכ"לים נפלה שלהבת, מה יהיה על אזובי הקיר? בינתיים, פה בעיר הגדולה והמנוכרת, השקט מופרע רק ע"י טלפונים צוהלים של "שלום ילדה'לה! דניאל, צא מהבריכה, צאאאאא מהבריכהההה! מה נשמע איתך מתוקה? דניאל! אזהרה אחרונה לפני שאני גורמת לך ללכת ברגל הביתה! במדבר! הכל בסדר שם בבית? אכלת את הבורשט שהכנתי? דניאל, דיר בלאקקקק!!!!". רק בובו ואני כאן, שולטים במבצר ביד רמה ממיטת המסאז' המתכווננת של אמאבא. ומנגבים אבק לפעמים. ומתמודדים עם דילמות של "נכבס שחורים או לבנים עכשיו?". ועושים קוקו-מנקה. ולובשים חולצה ישנה של איזה חבר מפעם שהיה צנחן שובר לבבות והפך לעו"ד כבוי. ומתענגים על גלידה מול ד"ר פיל, אחינו. וזורקים פופקורן על האורחים שלו.

בניגוד גדול לחיי קולג' אמריקאים, אני לא עושה מסיבות קולניות עד הזמנת שוטרים אלא מתרכזת בפיענוח קלסר הסטטיסטיקה שלי. לפעמים הוא נראה לי כמו מגילה בסנקריט עתיקה וחסרת פשר, אבל אני משתדלת לא להתייאש. לנגב קיא מהשטיח זו משימה הרבה יותר אטרקטיבית בעיניי אבל מה לעשות- הזמן קצר, המלאכה מרובה והחיים הם לא פרק של The hills. האירועים הבולטים ביותר ביממות האחרונות היו זה שצבעתי את השיער (זה היה אמור להיות חום שקד. אני יודעת ש-3 קוראיי הגברים מנענעים כרגע בראשם בספקנות, הרי בעיניהם צבעים מוגדרים לפי קבוצות כדורגל, בעוד שלנו הנשים יש ספקטרום נרחב שכולל "חום שחור" ו"חום כהה", כשיש הבדל מהותי וברור בין השניים) וזה שהלכתי לאכול סנדביץ' טונה בסנדביצ'יה השכונתית (הו, כל הזוהר הזה אני ממש מסתנוורת! ). כך נראיתי: