שמלת ג'ינס של TOPSHOP- נקנתה דרך אי-ביי ב-51 ש"ח כולל משלוח מאנגליה הרחוקה.
אני חוששת שחיי לא יחזרו להיות אותם חיים לאחר גילוי נפלאות הקנייה ברשת. אני נזכרת בכל הפעמים שבהן התאורה הקסומה בחנות בגדים גרמה לי למדוד פריט מפוקפק ולהיראות כמו בר רפאלי בקטלוג SI זנזיברי, אחרי הפוטושופ. אז לא לקנות? בטח שלקנות. אבל ברגע שהשעון נקף חצות וחזרתי הביתה, הכישוף הסתיים ואותו פריט חדש הוצא מהשקית וחזר להיראות כמו שק תפוחי האדמה שהוא בעצם היה כל הזמן הזה. ופתאום מסתבר שאותו פריט יכול לזכות במחזור חיים נוסף, אצל ידיים אחרות שיעריכו אותו יותר, או שלפחות יואילו בטובן לגזור ממנו את התגיות ולהשתמש בו. בעולם שבו אפילו אין הגדרה חד משמעית לבגידה במערכת יחסים, כמובן שהכל הוא תוצר של פרספקטיבה ואין אמת אחת שתקפה לכולם, בטח לא כשמדובר באופנה ובסגנון אישי. התוצאה: "אשפה" של אחד, אחד שרכש אותה במסע קניות טיפשי שהסתיין בטלפונים מהבנק וזלילה רוויית תחושות אשמה של האגן דאז היא אוצר-brand-new-with-tags של אחר.

מוקסיני עור קלועים- של NINE WEST, משלהי שנות ה-80, נקנו דרך ETSY תמורת 85.5 ש"ח כולל משלוח מארצות הברית. יחסה הפורמלי של האחות הגדולה אלינו מנוכר כרגע, אבל מסתבר שעשיית העסקים בין האזרחים הקטנים ממשיכה להתנהל כרגיל.

קרדיגן פסים- 10 ש"ח בשוק בצלאל.

תיק לבן- וינטאג', של אמא שלי.

שרשרת עוגן ושרשרת דג (יש הרבה דגים בים... ואחד משועבד אל הצוואר שלי! )- נקנו כתליונים ב-ETSY ושודכו לשרשראות כסף ישנות. ETSY זה בעצם גן השעשועים/רובע העסקים הוירטואלי של העוסקים ביצירה, ומעבר לדילי וינטאג' משתלמים (ר' ס' 2) הוא מציע גם יצירות של אמנים- החל מקשתות דרמטיות שמעוטרות בנוצות ועד לשרשראות מזכוכית ממוחזרת ושידות החתלה פסטליות. כמובן שבאתר גם נמכרים חומרי גלם לעוסקים במלאכה, וכאן נכנסים לתמונה מחירים מגוחכים, מגוחכים בכל קנה מידה. מחיר של תליון גדול (טוב דה שהגודל כן קובע ) לא חורג מדולרים ספורים במקרה הגרוע ביותר ומעבר לכך, המבחר שלהם אינסופי (תקלידו: X pendant בתיבת החיפוש ותיווכחו בעצמכם. כל משאלה שלכם- יכולה להיות ענודה עליכם, בכסף או בברונזה ). ואם אתם חוששים שעל השינוע של הסחורה יפשיטו אתכם עד התחתונים שלכם ואולי אפילו יגזלו גם אותם ושם בעצם קבור הכלב, אז אל חשש. מחירי המשלוח מינוריים, הרי מדובר בפריטים מיניאטוריים שמשקלם נמוך.

הפעם אנחנו נעשה את זה בין המנויים לבלוגסטר בלבד (אלו מביניהם שמעוניינים בתליון, כמובן, אני לא כופה את טעמי האישי על אף אחד ). אם הפגנתם תמיכה בי ב-10 חודשי הפעילות שלי, אני חושבת שראוי לעשות מעשה קטן וטוב בחזרה ו-to pay my respects.

בתחילה היססתי כי לא רציתי להשפריץ על הפוסט מבושם המלנכוליה, אבל אתם מכירים את המנטרה שלי על להיות נאמן לעצמך.
אם כבר באנשי הים מדובר, אני לא יכולה לגלגל את הפוסט הזה אל פתחי הפיירפוקס שלכם מבלי להתייחס לטרגדיה המחרידה של האחים סאליבן. ואת זה אני ארצה לעשות ע"י קישור לאחד השירים היותר מושמעים בפלייליסט שלי. אני בספק אם מישהו מקוראי בלוגסטר יודע זאת עלי, אבל אין נושא שמרתק אותי יותר מאשר ה-WWII, ולא רק בגלל שהמשפחה שלי נקרעה לגזרים באותן שנים אפלות. זה ממש לא "פאשיוניסטי" מצדי, אבל על שולחן הקפה שלי תמצאו ספרים עבי כרס שמנסים לפרק את המלחמה הגדולה והשואה לגורמיהן (בהנחה ובכלל אפשר להבין פרקים כ"כ מורכבים בביוגרפיה של המין האנושי) ולא מגזיני אופנה (גם להם יש מקום של כבוד, אבל הם לא באים בטוב עם קפה של הירהורים ).

גופיית tie dye של THE MOUNTAIN האמריקאיים- היא עלתה כמעט 70 ש"ח, כולל דמי משלוח מהדוד סאם. אני בוערת על חולצות של THE MOUNTAIN מזה תקופה ארוכה. שוטטתי ברשת הלוך ושוב וכל דבר בהן מצא חן בעיניי (כשהייתי תיכוניסטית תחזקתי אוסף של טי שרטס מגניבות אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מזמינה אותן אונליין). זה לא קורה לי הרבה אבל כמעט ובכיתי כשנתקלתי בדגם הספציפי הזה של summoning the storm. הוא היה מימוש של כל מה שחלמתי עליו, בטי שרט אחת (טוב נו, בגופיה ). לחלקנו זה קורה כשאנחנו הולכים לאיבוד באחת הקומות של הלובר ופתאום מוצאים את עצמנו מוקפים בצבעים ובצורות שכמו מתנתקים מהקירות ותוקפים את כל החושים שלנו, חלקנו מוצאים את עצמנו משתנקים כשאנחנו רואים יצירה ארכיטקטונית בלב לבה של עיר סואנת ומלוכלכת (ולמקרה שהאח הגדול מטה קשב... לא כתבתי ת"א! [אבל כן חשבתי ת"א)] וחלקנו... מוצאים את עצמנו מייבבים בגלל חולצה. אסתטיקה, יופי ורגעים קטנים של "אוו " מקיפים אותנו, בכל מקום שבו נביט. הם נמצאים בחתול של הפקולטה למשפטים שדופק שנ"צ על האספלט הקריר, בזוג שמתנשק בתחנה המרכזית הישנה, בתמונה ישנה של הסבתא רבא שלך. רק צריך להסתכל.

ומה בנוגע ל-THE MOUNTAIN (המקלדת שלי כבר מוציאה נגד השם הזה צו הרחקה, כמה אפשר כבר )? כל דבר בחברה הזו מצא חן בעיניי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל את השבחים שלי. מה היה לנו שם? שיטת השרייה מיוחדת של כותנה שהופכת כל חולצה לאחת ויחידה במינה וחשוב מזה, גורמת להדפס להפוך לחלק אינטגרלי מהחולצה במקום להיות פגז של צבע שהתפוצץ מעליה ומסרבל אותה. עוד, אתם מבקשים? פילוסופיה ארגונית שהיא פרו-כל-דבר-שתוכלו-להעלות-על-הדעת: הייצור הוא על אדמת האחות הגדולה שלנו ומכאן, יש שמירה על זכויות עובדים ומעבר לזה, נעשה שימוש בדיו ידידותית לסביבה ובכותנה אורגנית, והדבר הכי מרשים באחריות התאגידית האקולוגית הזו הוא שהם עושים את זה הרבה לפני שלאכול נבטים ואוכל של אוגרים היה אופנתי.

נרתיק לכסף קטן עם תחריט של שמש- במקור הוא היה תיק(וֹן) וינטאג' אבל פירקתי את הרצועות שלו וקשרתי אותו כחגורה. נקנה דרך etsy תמורת 25 ש"ח בקירוב, כולל משלוח.

טבעות כסופות גדולות מ"דיווה"- אחת עלתה 20 ש"ח והשנייה עלתה 3 ש"ח בלבד (wtf, אתם שואלים? הנה התשובה: היה שם דיל של "קנה במחיר כזה וכזה, ואז בחר לך 3 מוצרים ב-10 ש"ח")

צמידים שבטיים- נקנו דרך ebay, על הצבר הזה (על תליון הכסף חרוט אינדיאני מרקד) שילמתי משהו כמו 19 ש"ח.

ג'ינס שחור ישן של פוקס- התקלתם אותי... אם אני צריכה לנחש אני מהמרת על 100 ש"ח.

מגפי קאובוי נמוכים עם עיטור ניטים- 50 ש"ח (!!!) בתחנה המרכזית בת"א (קומת הנעליים שלרוב אני נמנעת מקניות בה). יצא לי לשוטט בהם ממש הרבה לאחרונה, מהעבודה- ללימודים- לעבודה- הביתה והופס! שוב הגיע בוקר! וחוזר חלילה. למרות שאלה לא מגפי הקאובוי האותנטיים שרציתי לרכוש ברשת (ושעל הדרך, היו רוכשים לי כרטיס יציאה מבנק דיסקונט והיה (לא) נחמד לעשות איתך עסקים, שופוהוליקית), אני מוכרחה להגיד שזו אחת מקניות הנעליים היותר מוצלחות שעשיתי לאחרונה.

דרך אגב, כדאי לכם להירשם כמנויים לבלוגסטר (הקוביה הלבנה בעמודה השמאלית). פריטים שרכשתי ברשת (גם עבורי וגם עבורכם) נמצאים אי שם מעל האוקיינוסים, בדרכם אליי.

סניקרסים רקומי פרחים שסבתא קנתה לי. עד שכבר הייתי בטוחה שנפטרתי מבעיות הקרסול שלי, הן חזרו למסע הופעות מפנק והכתיבו לי מערכת יחסים מונוגמית עם נעלייים שטוחות. ולא הוזמנתי לאחרונה לשום בכורה על שטיח אדום , אז זה דווקא הסתדר נהדר עם שגרת החיים הפנסיונרית שלי. הימים האחרונים היו האב-אבא של הקז'ואל, אבל בצורה הטובה. בעיקר שרצתי במיטה, קראתי, למדתי ורקמתי חלומות. חוץ מפגישה חשובה שלבטח אספר לכם עליה בהזדמנות המתאימה, יצא לי רק לגלגל את עצמי באוטובוס לסניף הדואר המקומי ולמקדונלד'ס. הזלפתי בושם מתוק מאחורי האוזניים ויצאתי לדרך, באווירה כללית של מרשמלואיות. הנייד שלי מסרב להיטען מזה תקופה מכובדת, הנגן שלי עבר גירושין מכוערים מהאזנייה השמאלית ואני מרגישה שאני עושה תרגיל של back to basics, נשאבת לאווירה נטולת דאגות ורעש, אווירה של ילדות. הזמן זז לאט יותר ומתאים את עצמו לקרסול הכואב שלי, מה שמאפשר לחברים וותיקים לחזור שוב לחיי ולהחזיר אותי לתקופה תמימה שבה צחוק הידהד ולא הופיע כ:) שטוח, משחק כדורסל כלל זיעה שניגרת ולא תורגם לאפליקציה בפייסבוק, וזמנים שבהם את ההרפתקאות שלנו היינו מוצאים אחד אצל השני, בלילות מוזרים, ולא באתרי היכרויות מלאי תועבה (אמרה והמשיכה להקליד פוסט בפיירפוקס, lol).

טבעות זהב אדום מאוסף הטבעות של אמא שלי. תהרגו אותי, אני לא מבינה למה היא סומכת עלי ומרשה לי לענוד את התכשיטים שלה. כאילו, תודה על רוחב הלב אמא, אבל major WTF מתבקש כאן. אני במקומה הייתי מוודאת ששום דבר לא עומד להיות ממושכן ושותלת בבית מצלמות אבטחה מהסוג של "תופסים את הבייביסיטר עושה משהו רע על חם!!!1אחדשתייםצ'קצ'ק אבל בתקווה שלא עם הבעל, בתרגיל ג'וד לאו מסריח (וגמיש) במיוחד". בראש ובראשונה, הייתי מוציאה לעצמי צו הרחקה מתיבת התכשיטים, רובם בעלי ערך סנטימנטלי וכלכלי, כמו טבעת היהלומים שמשמאל. אמא שלי היא הרי זו שנהגה לקבל טלפונים מבנק דיסקונט ובהם, קול לועס מסטיק, מלא בוז ושיעמום (כן כן, כל זה, ביחד. מעניין מיהו מרכז ההערכה שאחראי לשכירת פרסונל מלא בכ"כ הרבה רגישות ) מודיע לה ששוב יש חריגה בחשבון שלי. אותו קול מורה לה/מבקש ממנה לכסת"ח אותי, לפני שיינקטו הליכים. זו הייתה השגרה הפיננסית שלי (שנכפתה על הוריי האומללים) בעבר אבל כיום אני מרגישה שהשתניתי והתאפסתי. אבל בינינו... עם יד עם הלב? זה עדיין לא מצדיק לתת לי פָּס לשימוש בפריטים היקרים האלה.

ואם אני כבר נערה חומרנית שהקדישה את הפסקה הקודמת לקריסתה של הכלכלה העכשווית ופני הבלוגר כפני האומה, אני חייבת למרקר את הקואורדינטה הזו על המפה של חיי (אקסים משוגעים בצפון מערב, רכילות עם אחותי התאומה במזרח, פקולטות מתחלפות בתור שושנת רוחות)- לא השתמשתי בכרטיס אשראי 5 חודשים!!! מאז שהפסקתי לבזבז באופן חסר שליטה ולגהץ כאילו שהחיים שלי תלויים בעוד חולצת שיפון או בעוד קפוצ'ינו גדול לקחת, אני מרגישה שהתחברתי לעצמי באמת. אני יכולה להגיד שכיום, אני באמת מכירה אותי. הרכוש לא מגדיר אותי ולא עוטף אותי כתחפושת, השקיות הצבעוניות מהקניון לא מעניקות לחיים שלי ערך מוסף חמקמק שלא היה בהם קודם ואני כבר לא צריכה את כל זה כדי להרגיש שאני מישהו, משהו בעל ערך. לא זקוקה לזה כדי להוכיח לי ולעולם שאני כבר לא הילדה הענייה ביותר בכיתה, הא הא in your face motherfucker! *מחכה להוצאה לפועל* אני מרגישה שיש לי שלווה ויציבות בחיים. שלשם שינוי, אני נהנית ממה שיש לי, מסתפקת בו ומפיקה ממנו את המיטב, במקום לעלות על עוד סיבוב ברכבת ההרים ששמה "המגזין אמר לי שאני צריכה את זה". אני כבר לא חוששת מהימצאותו של כרטיס אשראי בארנק ומהיתקלות מלאת ייצרים ומעשים אסורים שתהיה לו עם חנות נעליים, הפילגש המסוכנת מכולן. סוף כל סוף, אני מאושרת. שקטה.

טופ שקוף למחצה, בצבע קרם (מי צריך גברים כשאפשר למלא את הפנטזיות שלך בשרוולים) של grip- עלה 10 ש"ח בשוק בצלאל.
עגילי נוצה מיניאטוריים של h&m בגרמניה- תווית מחיר של 5 יורו למארז של 6 זוגות (4.58 ש"ח לזוג, ותודה למחשבון שהביאני עד הלום).
שורט צבעוני מפוקס- מהקיץ הקודם. אני ממש לא זוכרת כמה הוא עלה, אז בואו נתפרע ונגיד ש-100 ש"ח.
החברה הנעימה של Lucy~ שנתקלנו בה בטעות- בחינם.