חצאית פאייטים כסופה- נתפרה ע"י אבא שלי משמלת כדור-דיסקו מזעזעת שעלתה לי 30 ש"ח בתחנה המרכזית, לפני כמה שנים (ולא, כמובן שלא לבשתי אותה מעולם. ולאיזה מאורע היא יכלה להתאים בדיוק? מסיבת מחווה לשנות ה-80 במתנ"ס המקומי, במחיר כניסה סמלי של 10 שקלים (אבל הברד והדקירה are on the house) ? למען הסר ספק, אם זה היה מצליח לקרב אותי למגדל אייפל, הייתי נועלת גם סקטים ונשכבת מצחקקת על האספלט, מסתכנת באשפוז בכפייה. אילו הייתי מתנהלת אחרת בחודשים האחרונים, כרגע לבטח הייתי מצליחה להרשות לעצמי לעלות על טיסת סרדינים לעיר האורות. להיזרק שם לכמה שבועות באיזה בית מלון מעופש אך לבבי. להיפגש עם אלכסנדר, הפריזאי האפל והמסתורי. ללכת לאיבוד במטרו אבל להצליח להגיע למחוז חפצי- דירתו של פשושן המקסים שהכרתי כל פינה שלה ומרצפת שלה, במיוחד כשהוא דיגדג אותי עד כדי בכי על הרצפה. אבל בואו נקרא לילד בשמו, הייתי טסה לשם כדי לשחק באש. מאז שהייתי קטנה, בעלת גבה אחת ופוני home-made עקום, אמא שלי אמרה לי שלא כדאי ליפול ברשתם של בחורים נאים באופן מסוכן. זה היה בראש רשימת ה"תיזהרי לך", ואפילו עקף את סעיף ההיצטרפות לקומונה הזויה שסוגדת לשקדיות. אבל אני מוצאת את עצמי עושה את אותה טעות שוב ושוב. ושוב ושוב. אוכלת את הלב ונהנית מכל ביס, בו זמנית. אני צעירה, אני חסרת פחד, אני חסרת אחריות כשזה נוגע לתחום השברירי של הרגש.
א-מה-מה, מחרתיים יש לי בחינה בחשבונאות, בשבוע הבא- בחינה בכלכלה ועוד הרבה שפנים שמקפצים מאותו כובע של אומללות מפתיעה. בחרתי לשחק בקלפים שלי בצורה כזו שלא תותיר לי שקל מיותר או מרווח נשימה בין מועדי הב', אבל נו, בסדר. לפחות תהיה לי כניסה חלקה לשנת הלימודים שבאה עליי לטובה, ובאה עליכם ועל אחי הדרדסי כבר אתמול. דרך אגב, אני מבסוטה על אחי. דני-בוי מכין לעצמו תלבושת-למחר מדי ערב. מחר הוא ילבש חולצת בית ספר מודפסת בצבע זית, שורט בצבע חום שוקולד ו-ואנס בחום ובז', עם שרוכים צבעוניים. כל מי שטוען שילד ביסודי לא יכול להיות כריש אופנתי ומלא מודעות עצמית, לא יודע על מה הוא מדבר. זה כ"כ מרתק אותו לצפות בו עושה ג'וגלינג בתכולת הארון שלו. ילד בן 8 מפעיל חשיבה של polyvore-יסט משופשף.
לאחרונה יוצא לי לדבר איתו הרבה על הצבא ועל סוגיית גלעד שליט (קצת כואב לקרוא לבן-של-מישהו, אח-של-מישהו "סוגיה" ). אני מפלטרת לו את מהדורת החדשות ומנסה לגרום לו להיות מעודכן בנעשה בארצנו הבוערת, בכל מה שלא יעשה לו סיוטים בלילה לפחות. דני-בוי אמנם צעיר, אבל הוא זוכר את "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה" כמעט בע"פ וגלעד קרוב מאוד ללבו. שוחחנו עליו שוב היום והצעתי לו רעיון שהוא מאד התלהב ממנו, שיגרום לו להרגיש קרוב לגלעד ואולי יגרום לגלעד להרגיש קרוב אלינו, איפה שהוא לא יהיה בזמן שאני מקלידה את זה מתל אביב, בעלת פריבילגיה של לדעת איזה יום היום ובאיזו שנה ושהותי בחדר מונעמת ע"י מזגן מזמזם. לדני-בוי ולי יש תכנית. בשבוע הבא, אני אקח אותו לאיש החולצות היקר שלנו, איתן משוק בצלאל, ונדפיס לו את גלעד שליט על הגב של כל טי-שרט בית ספרית.

תיק גמדי שחור, מהסוג שליווה אותי נאמנה בימיי העליזים בכיתה ד', אי שם בשנות ה-90 הצבעוניות (אני היחידה שיש לה ביבי-ז'ה-וו?)- נקנה ב15 ש"ח בתחילת שוק הכרמל (מצד שמאל). בקדמתו היה אבזם זהב גדול וזול למראה שפגש את הפח יותר מהר משתגידו "ניק קרטר הוא הבקסטריט בוי הכי שווה " וזה מה שנשאר (...רק כמה רגעים, להלהלה).

פרצוף של "העיר הזו לא גדולה מספיק לשנינו, punk"- על חשבון הבית. בדר"כ נשלף אחרי שאחותי מנסה לשכנע אותי בדרכי נועם לחייך: "נו, תהיי דב אכפת לי אני יודעת שאת מסוגלת" ובסופו של דבר, עוברת לאמצעי הרתעה פוגעניים של "את נראית כמו חייל בליגיון הצרפתי רק להוסיף לך שפם קטן ועשית להם פוסטר עקשנית ". וברצינות, אם אנחנו כבר כאן, אני רוצה להודות לאחותי היקרה שסובלת אותי ואת המצלמה המקרטעת שלי ותמיד מוכנה להשקיע ממרצה ומזמנה כדי לתקתק כמה תמונות. מאז שהיא עברה דירה והשתכנה עם שגיב הפאשיוניסט בקן בעל תקרות גבוהות, אני מרגישה שמאד התקרבנו. אולי כי עכשיו כל זמן הביחד שלנו מוקדש לכיף, רכילות וסדרות ריאליטי גרידא ולא לתלייה משותפת של כביסה או משימות-עקרת-בית אחרות... למרות שכשחושבים על זה, גם זו הייתה פעילות לא רעה. כך או אחרת, I love my sis.