תיק גמדי שחור, מהסוג שליווה אותי נאמנה בימיי העליזים בכיתה ד', אי שם בשנות ה-90 הצבעוניות (אני היחידה שיש לה ביבי-ז'ה-וו?)- נקנה ב15 ש"ח בתחילת שוק הכרמל (מצד שמאל). בקדמתו היה אבזם זהב גדול וזול למראה שפגש את הפח יותר מהר משתגידו "ניק קרטר הוא הבקסטריט בוי הכי שווה " וזה מה שנשאר (...רק כמה רגעים, להלהלה).

פרצוף של "העיר הזו לא גדולה מספיק לשנינו, punk"- על חשבון הבית. בדר"כ נשלף אחרי שאחותי מנסה לשכנע אותי בדרכי נועם לחייך: "נו, תהיי דב אכפת לי אני יודעת שאת מסוגלת" ובסופו של דבר, עוברת לאמצעי הרתעה פוגעניים של "את נראית כמו חייל בליגיון הצרפתי רק להוסיף לך שפם קטן ועשית להם פוסטר עקשנית ". וברצינות, אם אנחנו כבר כאן, אני רוצה להודות לאחותי היקרה שסובלת אותי ואת המצלמה המקרטעת שלי ותמיד מוכנה להשקיע ממרצה ומזמנה כדי לתקתק כמה תמונות. מאז שהיא עברה דירה והשתכנה עם שגיב הפאשיוניסט בקן בעל תקרות גבוהות, אני מרגישה שמאד התקרבנו. אולי כי עכשיו כל זמן הביחד שלנו מוקדש לכיף, רכילות וסדרות ריאליטי גרידא ולא לתלייה משותפת של כביסה או משימות-עקרת-בית אחרות... למרות שכשחושבים על זה, גם זו הייתה פעילות לא רעה. כך או אחרת, I love my sis.