כדי להגיע למצבו הנוכחי הוא עבר מספר תהפוכות גורל וגלגולים שכללו תפירה, השחתה מוחלטת באמצעות אקונומיקה ועינויים במגרדת שהוחרמה מהמטבח (אגב, אמא שלי משיקה משלחות חיפושים אחריה כשסלט צנון עומד על הפרק אבל אני משחקת אותה ראש קטן ומחביאה אותה טוב טוב מתחת לשידת הספרים שלי). אם מישהו היה מציע לתת לי מתנה לקראת ה-1.3.10, סתם ככה. . . אחרי שלום עולמי, הייתי מבקשת ממנו PATCH JEANS עדכני, כפי שנראה ב-ACNE השוודים המעולים. אבל סנטה קלאוסים לא מהלכים סתם כך ברחובות ארץ הקודש ומציעים מתנות לעלמות צעירות (אם כן, אני די בטוחה שמשטרת פשעי מין הייתה צריכה להתערב בדבר). אז ישבתי וחשבתי (יותר נכון, חשבתי בזמן שנתתי לטו דו ליסט שלי בראש) והגעתי למסקנה שכשאתה לא יכול להסתפק בדבר האמיתי (שעולה כמה מאות דולרים) מוטב שתסתפק ב-next best thing ותעשה את זה בחיוך (או תוך כדי העמדת פנים שאתה האמריקן איידול הבא - כמו שאני עשיתי בתמונה הזו )



נכון לערב זה, יש לי זוג מכנסי ג'ינס מטולא שהוא לגמרי שלי ולגמרי אישי ומעבר למאמץ סביר והרבה הרבה תפילות לאלוהי מכונת הכביסה, לא עלה דבר מעבר ל-75 השקלים ששילמתי בשעתו בתמנון.

ג'אמפר (שמישהו יעזור לי פה עם העברית, בחייאת. השיטוטים ב-ebay היכו בלקסיקון שלי ללא רחם) תכול- נקנה ב-h&m וכדאי שאהיה כנה לגבי הבונבון הפסטלי הזה, הוא מתפקד כפיג'מה רוב הזמן. בשעתו הוא עלה משהו כמו 8 יורואים בפריז והציע עולם ומלואו של כרבולים בין ויקטוריה לבין עצמה, אבל למרבה השמחה, בקרוב כולנו כבר נדבר על h&m במונחים של שקל ישראלי חדש. ועל זה אמרו חז"ל... וולקאם!

שרשרת ינשוף סימפטית להפליא שנפתחת לשעון (שעובד!) כשמושכים למר ינשוף הביישן באזניים. נקנתה באי-ביי וזו הייתה עסקה כ"כ כדאית שחשבתי שכדאי שעוד מישהו יהנה ממנה, אז קניתי ינשוף אחד נוסף בזהב שאני מתכוונת לשלוח לאחד מכם לביתו הקט, אבל זה כבר משהו שנעשה בפוסט הבא, ברשותכם.

וד"ר מארטינס ישנות, מה ישנות... לא קניתי את הזוג הזה אלא קיבלתי אותו מחברה אחרי שהיא סיימה את השירות הצבאי שלה. זה היה שחרור מיוחל שאתו כמובן הגיע רפלקס הקאה מכל מה שהוא ירוק-זית וד"ר מארטינס, מה שהיה התלבושת הקבועה שלה במשך שנתיים. בצורה מעניינת, גם אני הרגשתי אותו הדבר כשסיימתי את השירות וכך נסתם הגולל על השימוש בעשרות זוגות הסניקרסים של אדידס שהיו ברשותי. עבר זמן מה והמארטינס נשכחו מזכרוני, הוטמנו במעמקי חדר הארונות הישן של אחותי. היום פשפשתי בארון שלה בחיפושים אחר איזה פריט ג'ינסי שנשכח מהעין ונשכח מהלב וממנו אוכל לתפור את הטלאים, ונתקלתי בבייביז הללו... אם הייתי יכולה להוסיף בועית של קומיקס מעל לראש של עצמי באותו רגע של הארה ואיחוד מחודש... הייתי רושמת בה מילה אחת: JACKPOT! חיפשנו אתונות, מצאנו מלוכה.

What am I wearing?

Wannabe ACNE patch jeans- Made them myself out of an old dark pair of denims (as captured in picture) and a baby-blue denim skirt. I'd really like to portray myself as a lady so I'd rather not say that I bleached the living crap out of them, but yeah, to be honest... Yours truly did
A pastel jumper- It mostly functions as my pajamas but it was high time for its debut as street-wear and not only as "I want to cuddle myself to insanity" wear. Thank you H&M

A shy owl necklace which opens to a watch once you press its ears- got it on Ebay, my newest BFF

אז כמו שסיפרתי לכם בתחתית הפוסט הקודם, מצאתי עבודה. מבחינתי, הזרקור לא צריך להאיר על החדשות המשמחות בנטו כי אם על תמונה הרחבה יותר, על הברוטו, על תחילתו של הסיפור. על ההחלטה לחפש עבודה באופן רציני במקום להשתקע לאחור על הספה, עם כוס קולה תוססת ו"The bell jar" של סילביה פלאת' ולקחת את הזמן. וכמובן, בל נשכח, לתבל את זה בקורט התבכיינות על כך שממש לא היה מזיק לי ריפוד בחשבון הבנק. התחבטתי בשאלת המשרה תקופה ארוכה- הרי גיגים זמניים פה ושם, עבודות סטודנטיאליות, הם לא משהו שאפשר לסמוך עליו ולחיות ממנו. מעבר לכך, זה בהחלט לא מאפשר למוכה הגורל שבנדון לעשות תכניות גדולות ויהירות כמו יציאה לחופשה בקיץ (ואני חושבת שאני לא צריכה לספר לכם לאן היצור האומלל שהוא אני מתכוון לטוס ).

 

אבל אסור לשכוח שבנוסף ללימודים בדו חוגי, יש לי גם את העסק של הבלוג- הייתי אומרת לעצמי. ואולי לקרוא לו "עסק" זה קצת לקפוץ מעל הפופיק- הייתי גם עונה (סכיזופרניה להמונים). באופן אישי, כשאני שומעת את המילה "עסק" (עוד "עסק" אחד ואני אצליף בעצמי!), מלאכים לוחשים לי "קא-צ'ינג!" לתוך האוזן ואני מתחילה לראות ירוק, ולא של כרי דשא גוש דן-יים דמיוניים. ומה הקשר בין זה לבין המציאות? אני מאד נהנית מהעשייה הזו, זה מה שאני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה" ולשמחתי, אני זוכה לפידבקים חיוביים מכם וגם מהעולם המקצועי. אז כמובן שתיאורטית, אין לי שום כוונה להוריד את הסטילטו מהגז.

 

אבל בסופו של היום, הרי אני ממשיכה ללמוד ולא מקדישה 100% מזמני לכתיבה ולאופנה ולצילום שהם אוטוביוגרפיים, אז אין לי תירוץ לא לנתב חלק נוסף ממרצי לאפיק ש... יכסה לי את המינוס (וסליחה על התיאור הלא פיוטי ). אז בעידודה של אמא, של אחותי ושל החברה הכי טובה שלי ותוך הזזה והתעלמות משיעור פה, שיעור שם (אוו, שובבה) התחלתי לעבוד במשרד עו"ד מספר ימים בשבוע. אתמול היה היום ה-1 שלי בעבודה וזה היה יום טוב. אם להיות כנה לחלוטין, זה היה מעט overwhelming להגיע ליום עבודה של כמעט 9 שעות, למרות ניסיון של כמה שנים שיש לי בעבודות משרדיות. אבל כך או אחרת, זה כמו לרכב על אופניים וif you set your mind to it, אתה יכול גם להגיע לטור דה פראנס (שיט! גיליתי לכם את היעד לטיול! ).

 

כרגע, התחושה הכללית שלי מצוינת ואני נרגשת מאד לרענן את הפונץ' שהוא החיים שלי בקצת רום של עסקאות רכישת חברות. לא מוקדם מדי להעיד שהמעסיקים שלי עושים רושם של אנשים מדהימים ולא רק מבחינת הרזומה המפואר שלהם והבחורה שחפפה אותי למשך יום אחד? פשוט מתוקה אמיתית ובאמת רוצה שאני אצליח. אפילו אין בי חששות לקראת יום א'- שבו אהיה לבדי במשרד. ולמען השם, אפילו יש מקדונלד'ס מתחת לבניין (יש מקדונלד'ס מתחת לכל freakin' בניין והנה אני מתייחסת לזה כמו לאות מיסטי משמיים )... אז כן. אני מרגישה שזה נועד להיות ושזו הייתה ההחלטה הנכונה. 

 

מחרתיים אני אגיע לעבודה ובעצם אקפוץ קפיצת ראש לתוך הבריכה, בתקווה שזה לא יסתיים בתפרים ובתביעת נזיקין כלפי אלוהים ותחושת כישלון. אז בבקשה תאחלו לי הצלחה ותחזיקו לי אצבעות. & (זו הנפשה שהרגע המצאתי להחזקת אצבעות, עובר מסך? ) ונעבור לחיים הפרטיים שעדיין יש לי (איזה כיף, עידן ואני הולכים לאיזו הופעה מחר! וואי, אני מה זה אקבל מכות על זה שלא הקלקתי על הקישור שהוא שלח והואלתי בטובי להאזין למי שאנחנו הולכים לראות בלייב. הו, זה כל כך זרקני מצדי... אבל מצד שני, זה אמור שאני סומכת עליו ב-100%, לא? ).

 

בכל מקרה, לענייננו. השמיים דלפו בחוץ, אז אחותי ואני הצטלמנו בין 4 הקירות שלה ושל שגיב במקום להתמודד עם הלוגיסטיקה של הכפור והבחוץ. מספיק שאני סוחבת מטריית ענק לכל-מקרה ולכל-מקום, אז גם להעמיס על עצמי מצלמה? בהזדמנות זו, אני רוצה להודות למיקי על זה שהיא הייתה כל כך נדיבה בחודשים האחרונים. על זה שהיא קרעה את התחת במשרד עו"ד יחד עם לימודים בפקולטה הסופר תובענית למשפטים באונ' ת"א... ובלי פרצופים, בלי תחושת תרעומת, תמיד שלפה את הוויזה השחוקה שלה ושילמה גם עלי.

 

 

 

(או לה לה, me likey)

 

 

 

שמלת טריקו ירוקה (?) עם גב ממוחשף- 30 ש"ח בתחנה מרכזית.

שרשרת כסופה שחורה מ"דיווה"- 19.90 ש"ח בסייל.

ונעלי עקב שחורות מדהימות מspring- עלו 140 ש"ח בסוף עונה.

 

בשבועות האחרונים אני מנסה לשלהב את החברים שלי לקראת הלימודים שמתחילים מחר, בשעה טובה. הנסיונות שלי לדבר על לבם נתקלים בחומה בצורה של "אבל למה הזכרת לי, לא חשבתי על זה ב-5 הדקות האחרונות! " ו"עזבי, אל... זה עושה לי פריחה. הלימודים עוד לא התחילו רשמית וכבר הנבלות נתנו לי לנתח פסק דין. ככה אני מבלה את השבת החופשיה האחרונה שלי, ככה? *יריקה הצדה ושיחרור של קללות לא מובנות* ". ואני אומרת... נכון שהבניין של הפקולטה למשפטים לא מרשים במיוחד, אבל עדיין אין דמיון בינו לבין כלא שושנק מ"חומות של תקווה". או שיש דמיון? *פונה לידידו הטוב של האדם, הגוגל*



אחותי והחברים שלי גורמים לי להרגיש שזה חסר טאקט ו-downright evil לעשות שימוש ב-L word (לימודים. הנה. אמרתי את זה שוב ). הפה שלהם מעלה קצף ועיניהם מתגלגלות בחורים כשאני מציעה להם עסקה שתחלק חפיסת סטאבילו בין כל המעורבים (התכנית שלי היא לתבוע בעלות על הצבעים הנורמליים ולהשאיר את הפסטלים הסמי-שקופים לפרטנרים ש-snooze and lose). למקרה שתהיתם, המערכת שלי נראית סביר, חוץ מיום אחד של 12 שעות (כולל יהלומים כמו "אתיקה ועסקים", "מבוא לדת" ו-4 שעות מפנקות של סטטיסטיקה לסיום הסאגה). החלונות שלי מתואמים עם אלה של עידן, מה שאומר שלצערו, מדי יום שני בין 10 ל12, הוא יהפוך קורבן לחפירות של "אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי" + לגימות קולניות של קפה ולזעקות היפוכונדריות של "מגרד לי, תוריד את הדשא הזה ממני". אני מקווה שעידני יודע דבר או שניים על הוצאת גימלים או על self inflicted נקעים ושברים- כי בלי אישור מרופא מומחה, הוא לא יקבל פטור מהנוכחות שלי. ראה הוזהרת חביבי, ראה הוזהרת. אני יודעת איפה אתה גר ובק.ג.ב קיבלתי הכשרה של נינג'ה, אל תשאיר את החלון פתוח... זה כל מה שיש לי להגיד.

אני בהחלט יכולה להבין את אווירת הציברוח שאופפת את החברים שלי. הם מוותרים על עבודות מכניסות ואחרי צהריים מלאי בטלה וכבר על היום ה-1, עומדים בתור למזכירות כדי לנסות ולשנות את המערכות האכזריות שלהם. אני נזכרת בימים הראשונים שלי באוניברסיטה בשנה הקודמת- בדיוק נחתתי מפריז, שבורת לב ומבולבלת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להתכרבל עם הכלב הפרוותי שלי על הספה ולרחם על עצמי. אין דרך לא-פתטית לנסח את זה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה ובכלל, שיעור ראשון של 3 וחצי שעות במתמטיקה זה לא משהו שתוותר עליו מדעת. אז יצאתי לדרך חדשה, לאקדמיה- אחרי שארזתי את עצמי בשמלת צמר אדומה וזרקתי עט בודד לתיק ניטים שחור (בשלב זה, לרכוש דפדפות היה סופני מדי וגורם לי לעצבות נוראית. לגעגוע לחיים שלעולם לא יהיו לי).

הגעתי לקמפוס והסתובבתי בין הפרצופים הממהרים. ניסיתי למצוא את הבניין שלי, אבודה והוזה, אוחזת במפת העיר שהיא אוניברסיטת תל אביב. כמה קל היה להיתלש מהכל בתוך הצבעוניות של החצאיות שנמכרות ביריד ובין נציגי הבנקים שעטים עליך כאילו שששנותייך המעטות לא מעידות על תפרנות מביכה. הצעירים שחלפו על פניי, משוחחים אל תוך ניידים וצוחקים אחד עם השני בקולניות מלאת ביטחון, גרמו לי להרגיש כמו תיירת. תיירת אבודה, אחרונת התיירות בעיר שבה לכולם יש תכלית, יש יעד, יש תכנית.

לרגע, לרגע קטן, זה הרגיש כמו אחר צהריים סגרירי ושגרתי בשאנז אליזה. הנה... אוטוטו... אני אקנה פטל טרי במשקל ואחזור הביתה להכין לפשושן ולי גלידות, לקראת חזרתו מהעבודה. אבל קודם כל, אני אעצור במוזיאון הדיסקרטי ההוא שאיתרתי ברחוב צידי ולא בכוונה, או שכן בכוונה, אלך לאיבוד בעיר הרומנטית והבודדה ביותר בעולם. אבל כל הנהרות נשפכים לים או במקרה הזה, כל הבולברדים מובילים אותי למגדל אייפל ומשם אני כבר יודעת לנווט את דרכי הביתה ועוד בביטחון יחסי שגורם למקומיים לפנות אליי בצרפתית או לתיירים לבקש ממני הכוונה ליעדים פופולריים. והנה אני פורקת שקיות, חולצת מגפיים רטובים, קופצת למקלחת רותחת ולובשת שמלה מתוקה ומתנפנפת שאני יודעת שתעשה לפשושן שבץ ברגע שהוא יראה אותה. אני משאירה טביעות רטובות על הפרקט (ייהרג ובל יעבור, אני יודעת, אבל לכל אחד יש זכות לחטאים קטנים ) ומדליקה מוזיקת רקע שמטביעה אותך לתוכה עם כל התשוקה הצרפתית שאפשר לגייס. אני מבשלת לנו ארוחה רומנטית, מכניסה קינוחים למקפיא הגמדי ונרדמת לפני שהוא חוזר. הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא שפשושן מוכרח לקחת אותי בשבי, כי אני לא רוצה לחזור לחיים הישנים שלי, בחיים.

כעבור כמה שעות ארוכות מדי (שלא הרגשתי כי ישנתי, אבל זה עדיין לא מונע ממני להחמיץ פנים ולהתלונן all the ladies in the house say HEYYYY!) הוא חוזר הביתה. עם 2 פנינים ירוקות במקום עיניים, הוא עומד מקושט בגשם במפתן. אני מקבלת אותו לחיבוק חם ולא אומרת שום דבר, הזהויות של המארח והמתארחת מתחלפות בלילות. אנחנו אוכלים ומלקקים אצבעות וצונחים למיטה והוא מדבר אלי לתוך האוזן וגורם לי להרגיש כמו היצור הנדיר והנהדר ביותר בעולם.

מה שהנחה אותי בתמונה הבאה היה הזיכרון של אותו בחור שראה אותי באמת והעריך אותי. אותו בחור שלא וויתר עלי במשך שנתיים עד שסוף כל סוף, הגלגל הסתובב ואני באתי לחפש אותו, ביבשת אחרת. הגעתי חמושה בכל השמלות הפלרטטניות שבאמתחתי ובכל תחושת האשמה שבחורה שטעתה ולא ראתה יכולה להציע. כמו שבטח הבנתם מהסיפורים הקטועים שלי- נתבקשתי ע"י גוף אירופאי לשלוח תמונות סתוויות שלי, בתלבושות מתחלפות. המטרה היתה להתנסות כמה שיותר ולהציע מגוון- בשאיפה שלכל תמונה תהיה האווירה המסוימת שלה ומתוך איזה 20- הם יחבבו (או לא ממש ישנאו) 2, טחח...

Thanks for the memories. We'll always have Paris.