הגעתי לפני השיעור הראשון שלי כדי לצלם חומר בקורסים שנעדרתי מהם פה ושם והתמקמתי בקומה 2- של הספרייה, מצלמת לי בזרימה טובה (מלבד כמה תקיעות במכונה), לא מוטרדת משום דבר. כעבור איזה 500 עמודים ומשימה אחת שהושלמה בהצלחה של לגשר על הפער ולתת לסאנז אוף ביטצ'ז טעימה מהאבק שלי, ארזתי את עצמי לקראת הפוך של בין ערביים.

בדרכי החוצה מהבונקר התת קרקעי של חדר הצילומים, נתקלתי בידיד שלי, שרוע על כורסאות. זו הייתה הפגישה המקרית ביותר שהתרחשה בתולדות המין האנושי. ישבתי איתו וצ'יטצ'טנו לנו בכיף כיפאק, ואז הוא שאל אותי מה מצבי בקורס "תקשורת חזותית" של הסמסטר הקודם, יודע שאני בכלל לא מאופסת על הטוסיק של עצמי בסוגיה הזו ששמה השכלה אקדמית. "אני במצב של נוכחות-היעדר, עוד לא התחלתי ללמוד", עניתי בחיוך, עם הנפת שיער שאננה ולא מודעת לזוועה שעומדת להתרחש אוטוטו- "המועד ב' הוא רק ב-27, בעוד כ-3 שבועות מה-wednesday האביבי שלנו", הוספתי. "לא", ענה לי יוני, "המבחן הוא ב-7.5".



"יענטו מחרתיים??!?!??!?!!!!!! " צווחתי באמוק. ככה באמוק שיוני פער עיניים והגבות שלו כמעט התנשקו עם הפוני שאין לו, ככה באמוק שיש מצב ששברתי ביצי ציפורים שקיננו על העץ מחוץ לספריה עם הצליל הלא טבעי הזה. "אבל יוני, מה אני אמורה לעשות עכשיו? כמעט ולא הגעתי לשיעורים ואני מוכרחה לגשת למועד הזה כי לא ניגשתי לראשון! ", שאלתי את ג'ונתן האביר (=ספוילר) והפלתי עליו את האחריות לכל צרותיי. "תירגעי", אמר לי יוני בשיא הנונשאלאנט ותפס בזרועי שחיפשה אקדח או חבל תלייה בתיק הפרחוני שלי. צ'יאק צ'אק, הוא שלח לי סיכומים וחלק איתי פוינטרים ומסקנות מהבחינה שלו. מרגישה כאילו שהשמיים נחרבו עלי ורואה את אש הגיהנום בכל מצמוץ, דפקתי ספרינט הביתה. קניתי כמות תעשייתית של קולה והעמדתי פנים שאני מוכנה ל-36 שעות של מוות מוחי, של שאהידיות על הבחינה הזו, של הקרבה מלאה.

כעבור יום וחצי של תודעה מחוקה לגמרי מרוב הפגזות של מושגים ותיאוריות, אני יכולה להעיד שאני את שלי עשיתי, más o menos, ואפילו השחלתי שם ב-4 בבוקר ביד זוכה במכופתרת של abercrombie & fitch. דבר אחד בטוח- ניסיתי והשתדלתי והחזרתי מאבק לשעון האכזר ולנסיבות שהיו נגדי בגלל בלבול תמים ומטופש בתאריך הבחינה. אז אולי לנחול תבוסה שתפנצ'ר לך את הלאקי סטרייט של ציונים פנטסטיים, אבל לפחות לעשות את זה בעודך kicking and screaming.

עלמה במצוקה זועקת "אוי ואבוי לי"
ואז מגיע בדהרה האביר סר יוני
פעם אחרי פעם הוא מציל לה את התחת
וחברות נפש ביניהם פורחת
להלהלהלה
~שיעול~
להלה
♪ ♪ ♪
♩ ♩
♬♬♬♬♬♬♬


מתוך: "שירי הלל ליוני", פרוזה מודרנית, מהדורה VIII, מאי 2010.
תחת הפרק: טקסטים לספרי מחזור קיטשיים.

ועכשיו אני מרגישה שכל הגודש הזה וכל האינפורמציה מתחילים להתנקז מהשכל שלי... כמו בלון מחורר בסיכה פצפונת שמאבד את כל התכולה שלו עם כל רגע שעובר... הראש שלי מפנה מקום לדברים טובים, טובים באמת. טובים כמו שמפניה בשישי בערב (זה כבר אוטוטו) ופס קול שמדגיש את העובדה שהחופש הוא מעבר לפינה, אחרי עוד קצת עבודה:

הבוקר ניגשתי לבחינה באחד הקורסים בתקשורת. עשיתי כל מה שיכלתי כדי לא לגשת, החל בלהכחיש את קיומה של הצרה בתחילת השבוע ולהתנהג כאדם חופשי (כשבסה"כ קיבלתי אפטר מהכלא) וכלה בניסיון נואש לקבל פטור מהקורס. ההברקה הזו הגיעה אלי כמה חודשים מאוחר מדי (=יומיים לפני המועד ב'), כשירד לי האסימון שייתכן שאני יכולה להיות פטורה מהקורס ע"ס לימודיי באוניברסיטה הפתוחה בתקופת חטיבת הביניים. שלחתי מייל מלא באנרגיות חיוביות למזכירת החוג ובה סיפרתי לה שלפני 8 שנים, למדתי את אותו הקורס באו"פ. היפ היפ הוריי, יש מצב לישועה! ואז חיכיתי לתשובה, מתרגלת את מנטרות "הסוד", עם שיר בלב. ואם כבר שירים בלב, אז veto הדניים הם לחלוטין הכוכבים של השבוע:



אין שום בעיה, ענתה לי הגברת, תספקי לי אישורים מקוריים על הקורס הקודם ונראה מה אפשר לעשות, אולי נוכל לפטור אותך מהקורס הנוכחי. ברגע שקיבלתי את תשובתה הטסתי את עצמי במורד המדרגות לחדר של דקי הקטן שמתפקד בין היתר כבית קברות לנעלי וואנס צבעוניות וכארכיב למסמכים ישנים. פירקתי את האב-אבא של כל קלסר שמצאתי ואפילו נתקלתי במכתבים ששלחה לי סטייסי, ה-pen pal שלי מדרום קרוליינה, כשהייתי בת 11. נכון סטייסי, בובי שלי באמת היה כלב יפה רצח. תעודות, אישורים, דו"חות, תמונות שלא עברו סלקציה לאלבומים... חיים שלמים של כמה אנשים מתועדים בתיקיות צבעוניות, בסדר אלפביתי. בסופו של דבר, מצאתי את האישור שנשלח אלי על סיום הלימודים בקורס. "שיא-אללה!!! 6 נקודות הממזר הזה היה! אז לא רק שאהיה פטורה בסמסטר הזה, אלא גם אהיה פטורה מהקורס הממשיך בסמסטר הבא!!! 2 בחינות זה חוסך לי וערימות של כאב ראש! ", חשבתי לעצמי בהכי מוהאהאהא גריזלדה-אוכלת-את-הוגו-ללאנץ' שאפשר. שיאו, כמה שהייתי מרוצה מעצמי באותם רגעים.

סרקתי את האישור, שלחתי וריפרשתי את התיבה שלי בקליקים אובססיביים ומופרעים נוירולוגית ביד אחת וכסיסת ציפורניים ביד השניה. נו, נו, נו. הזמן לא זז. "מצטערת, אבל אנחנו מאשרים רק קורסים שציונם מעל 85" ענתה לי בחביבות המזכירה אחרי דקות ספורות שנדמו כנצח. באותו הרגע הרגשתי כמו ג'ייק מטיטאניק שהצליח להחזיר מלחמה לגלי האוקיינוס והקרחונים ועלה לשאוף אוויר, רק כדי שרוז תדחוף אותו מהקרש ותבקש ממנו למסור ד"ש בשמה לאלמוגים שם למטה. "אבל אני ממש בסדר גם עם ציון שהוא כמעט 80! חוץ מזה שכמעט 80 בכיתה ט' שקול לכמעט 100 בכיתה שנה-א-באוניברסיטה-של גדולים!" חשבתי לעצמי אבל כבר ידעתי שזה אבוד אל מול הנהלים הביורוקרטיים שמנצחים תמיד. אחרי ששוב פעם הזכרתי לעצמי שאני מוכרחה לקנות למזכירה הסופר-דופר-סבלנית של תקשורת איזה כרטיס ברכה שמוקיר תודה, ידעתי שאין תירוצים יותר ואני מוכרחה ללמוד. אז התאבדתי על זה. כל כך התאבדתי על זה שכבר הרגשתי שהמוח שלי כבד מרוב מחשבות ועובדות וציוני שנים ושמות חוקרים. בחיי שפחדתי להתעטש שמא איזו תיאוריה ניאו מרקסיסטית תימלט לה החוצה!

התכוונתי להתעורר היום מוקדם מוקדם (Fucking 4 a.m) כדי להמשיך ולהתחרשן ברבאק שלי. בסופו של דבר, הצלחתי להתגרד מהמיטה רק לקראת 6 בבוקר, וגם זה כי נזכרתי שלפני שנרדמתי, שמתי ביד באי-ביי על פלטפורמות משגעות של ניין-ווסט והסתקרנתי לראות מה עלה בחלקי (גנבו לי את הביד, למקרה שאתם תוהים. You win some, you lose some). המבחן זרם בסדר ולפני אח שלו שבא לבקר בשבוע הבא, חובה לעשות פוס משחק, להתרווח לאחור עם כוס קולה ולצפות בכמה פרקים של סופרנטורל, לקראת שינת יופי חיונית שמאפסת את שעון הנומי-נומי מחדש.

ממש עוד מעט גיאקי ואני הולכים להצגה וזה בגדר ניקוי ראש הכרחי... ידעתי שמאחורי הסטודנט הזרקן הזה מסתתר איש תרבות מהשורה הראשונה!

בשבועות האחרונים אני מנסה לשלהב את החברים שלי לקראת הלימודים שמתחילים מחר, בשעה טובה. הנסיונות שלי לדבר על לבם נתקלים בחומה בצורה של "אבל למה הזכרת לי, לא חשבתי על זה ב-5 הדקות האחרונות! " ו"עזבי, אל... זה עושה לי פריחה. הלימודים עוד לא התחילו רשמית וכבר הנבלות נתנו לי לנתח פסק דין. ככה אני מבלה את השבת החופשיה האחרונה שלי, ככה? *יריקה הצדה ושיחרור של קללות לא מובנות* ". ואני אומרת... נכון שהבניין של הפקולטה למשפטים לא מרשים במיוחד, אבל עדיין אין דמיון בינו לבין כלא שושנק מ"חומות של תקווה". או שיש דמיון? *פונה לידידו הטוב של האדם, הגוגל*



אחותי והחברים שלי גורמים לי להרגיש שזה חסר טאקט ו-downright evil לעשות שימוש ב-L word (לימודים. הנה. אמרתי את זה שוב ). הפה שלהם מעלה קצף ועיניהם מתגלגלות בחורים כשאני מציעה להם עסקה שתחלק חפיסת סטאבילו בין כל המעורבים (התכנית שלי היא לתבוע בעלות על הצבעים הנורמליים ולהשאיר את הפסטלים הסמי-שקופים לפרטנרים ש-snooze and lose). למקרה שתהיתם, המערכת שלי נראית סביר, חוץ מיום אחד של 12 שעות (כולל יהלומים כמו "אתיקה ועסקים", "מבוא לדת" ו-4 שעות מפנקות של סטטיסטיקה לסיום הסאגה). החלונות שלי מתואמים עם אלה של עידן, מה שאומר שלצערו, מדי יום שני בין 10 ל12, הוא יהפוך קורבן לחפירות של "אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי" + לגימות קולניות של קפה ולזעקות היפוכונדריות של "מגרד לי, תוריד את הדשא הזה ממני". אני מקווה שעידני יודע דבר או שניים על הוצאת גימלים או על self inflicted נקעים ושברים- כי בלי אישור מרופא מומחה, הוא לא יקבל פטור מהנוכחות שלי. ראה הוזהרת חביבי, ראה הוזהרת. אני יודעת איפה אתה גר ובק.ג.ב קיבלתי הכשרה של נינג'ה, אל תשאיר את החלון פתוח... זה כל מה שיש לי להגיד.

אני בהחלט יכולה להבין את אווירת הציברוח שאופפת את החברים שלי. הם מוותרים על עבודות מכניסות ואחרי צהריים מלאי בטלה וכבר על היום ה-1, עומדים בתור למזכירות כדי לנסות ולשנות את המערכות האכזריות שלהם. אני נזכרת בימים הראשונים שלי באוניברסיטה בשנה הקודמת- בדיוק נחתתי מפריז, שבורת לב ומבולבלת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להתכרבל עם הכלב הפרוותי שלי על הספה ולרחם על עצמי. אין דרך לא-פתטית לנסח את זה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה ובכלל, שיעור ראשון של 3 וחצי שעות במתמטיקה זה לא משהו שתוותר עליו מדעת. אז יצאתי לדרך חדשה, לאקדמיה- אחרי שארזתי את עצמי בשמלת צמר אדומה וזרקתי עט בודד לתיק ניטים שחור (בשלב זה, לרכוש דפדפות היה סופני מדי וגורם לי לעצבות נוראית. לגעגוע לחיים שלעולם לא יהיו לי).

הגעתי לקמפוס והסתובבתי בין הפרצופים הממהרים. ניסיתי למצוא את הבניין שלי, אבודה והוזה, אוחזת במפת העיר שהיא אוניברסיטת תל אביב. כמה קל היה להיתלש מהכל בתוך הצבעוניות של החצאיות שנמכרות ביריד ובין נציגי הבנקים שעטים עליך כאילו שששנותייך המעטות לא מעידות על תפרנות מביכה. הצעירים שחלפו על פניי, משוחחים אל תוך ניידים וצוחקים אחד עם השני בקולניות מלאת ביטחון, גרמו לי להרגיש כמו תיירת. תיירת אבודה, אחרונת התיירות בעיר שבה לכולם יש תכלית, יש יעד, יש תכנית.

לרגע, לרגע קטן, זה הרגיש כמו אחר צהריים סגרירי ושגרתי בשאנז אליזה. הנה... אוטוטו... אני אקנה פטל טרי במשקל ואחזור הביתה להכין לפשושן ולי גלידות, לקראת חזרתו מהעבודה. אבל קודם כל, אני אעצור במוזיאון הדיסקרטי ההוא שאיתרתי ברחוב צידי ולא בכוונה, או שכן בכוונה, אלך לאיבוד בעיר הרומנטית והבודדה ביותר בעולם. אבל כל הנהרות נשפכים לים או במקרה הזה, כל הבולברדים מובילים אותי למגדל אייפל ומשם אני כבר יודעת לנווט את דרכי הביתה ועוד בביטחון יחסי שגורם למקומיים לפנות אליי בצרפתית או לתיירים לבקש ממני הכוונה ליעדים פופולריים. והנה אני פורקת שקיות, חולצת מגפיים רטובים, קופצת למקלחת רותחת ולובשת שמלה מתוקה ומתנפנפת שאני יודעת שתעשה לפשושן שבץ ברגע שהוא יראה אותה. אני משאירה טביעות רטובות על הפרקט (ייהרג ובל יעבור, אני יודעת, אבל לכל אחד יש זכות לחטאים קטנים ) ומדליקה מוזיקת רקע שמטביעה אותך לתוכה עם כל התשוקה הצרפתית שאפשר לגייס. אני מבשלת לנו ארוחה רומנטית, מכניסה קינוחים למקפיא הגמדי ונרדמת לפני שהוא חוזר. הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא שפשושן מוכרח לקחת אותי בשבי, כי אני לא רוצה לחזור לחיים הישנים שלי, בחיים.

כעבור כמה שעות ארוכות מדי (שלא הרגשתי כי ישנתי, אבל זה עדיין לא מונע ממני להחמיץ פנים ולהתלונן all the ladies in the house say HEYYYY!) הוא חוזר הביתה. עם 2 פנינים ירוקות במקום עיניים, הוא עומד מקושט בגשם במפתן. אני מקבלת אותו לחיבוק חם ולא אומרת שום דבר, הזהויות של המארח והמתארחת מתחלפות בלילות. אנחנו אוכלים ומלקקים אצבעות וצונחים למיטה והוא מדבר אלי לתוך האוזן וגורם לי להרגיש כמו היצור הנדיר והנהדר ביותר בעולם.

מה שהנחה אותי בתמונה הבאה היה הזיכרון של אותו בחור שראה אותי באמת והעריך אותי. אותו בחור שלא וויתר עלי במשך שנתיים עד שסוף כל סוף, הגלגל הסתובב ואני באתי לחפש אותו, ביבשת אחרת. הגעתי חמושה בכל השמלות הפלרטטניות שבאמתחתי ובכל תחושת האשמה שבחורה שטעתה ולא ראתה יכולה להציע. כמו שבטח הבנתם מהסיפורים הקטועים שלי- נתבקשתי ע"י גוף אירופאי לשלוח תמונות סתוויות שלי, בתלבושות מתחלפות. המטרה היתה להתנסות כמה שיותר ולהציע מגוון- בשאיפה שלכל תמונה תהיה האווירה המסוימת שלה ומתוך איזה 20- הם יחבבו (או לא ממש ישנאו) 2, טחח...

Thanks for the memories. We'll always have Paris.