באוניברסיטה נהוגה שיטת הבידינג. אותו קורס בדר"כ מועבר בימים ובשעות שונים בשבוע ולכל אחד מהם מוקצבת מכסה של כמה עשרות תלמידים מאושרים. המתודה המיושנת של "כל הקודם והמגיע ראשון לזהבה המזכירה- זוכה!" הביאה לקאמפינג לילי של סטודנטים מחוץ למשרדי המזכירויות השונות ואיומים ברצח, כך מספרת האגדה האוניברסיטאית האורבנית. ולכן, הושקה שיטה וירטואלית, קרה, הוגנת, נטולת כאבים. כל סטודנט מקבל 100 נקודות ובעצם, "קונה" לעצמו קורסים במכירה פומבית כשהקצאת הניקוד נעשית לפי שיקול דעתו. הhigher bidders, מן הסתם, יהיו אלו שישתחלו לקורס המבוקש שבו הם השקיעו את ההון הוירטואלי שלהם. אני מודה ומתוודה על הטעות הטקטית המצערת שלי- בזמן ההרצאה הזאת סיגלתי לעצמי ארשת פז"מניקית של "הא, been there done that" ושירבטתי על דף נייר, מדלגת לי בין מחשבות פרועות. אני בטוחה ששמעתי שהבידינג ייפתח ביום רביעי ב14:00 ויסגר במוצאי ראשון, ב-14:00 גם כן. בטוחה.

בבוקרו של יום ראשון, העליתי את דניאל להסעה שלו (אמא שלי נסעה לבית החולים עם דודה שלי) והזדעזעתי לגלות שגם עם ילדים ביסודי, תקפה אותה חוקיות של חוף הים. טרם היציאה לחופרישמן, את בוחנת את רגלייך החלקות במראה ומעריכה את עצמך על התוצר הhand-made שלך, על צלקות הקרב, על המסירות. את אפילו מפנטזת לרגע על קריירה אבודה שיכולת להרים בתור ג'יזל בונדשן של שכונת הארגזים. אבל עם הגיעך והתפשטותך בחוף, את נחרדת לגלות שלמרות שהיית בטוחה ששיחקת אותה... זה לא היה מוצדק. מתגלים טלאים פה טלאים שם שפספסת עם סכין הגילוח (גברים, בבקשה לא לעקם פרצוף, לא להרים גבה. לא נולדנו חלקות והגיע הזמן שמישהו יכיר בסבל הself inflicted שלנו). בדיוק אותו דבר עם דני-בוי. עזרתי לו להתלבש, הוא שטף פנים וציחצח שיניים מול עיניי הבוחנות אבל כשעמדנו בחוץ, הוא הפך עורו ופשוט נראה כמו מוגלי. ילד מטונף. ילד פח. מאיפה הכתמים האלה הגיעו לחזית חולצתו? מאיפה הקמטים הגיעו למכנס? מה זה השפם-שוקו הזה? אויה, איזו בושה. משרד הרווחה ייקח להורים שלי את הדרדס והכל בגללי, אבל היי, לפחות אבא שלי ירוויח חדר לשחק בו סוליטייר.

שלחתי את דני-בוי ככה, אחרי ששיפצרתי אותו כמיטב יכולתי. לאחר מכן ובלי כוונה, נרדמתי מול צפייה בסרט נטול אחיזה היסטורית על חיי האהבה של ג'יין אוסטן. כעבור שעתיים ומשהו, התעוררתי וניגשתי למחשב- כדי שינגן לי עצבים חשופים של אסף אבידן, לפני שאני יוצאת לבנק. סתם ככה, נכנסתי למערכת הקמפוסית והלב שלי צנח לתחתונים. "עוד 17 דקות מסתיים הבידינג!!!" (סימני הקריאה ההיסטריים נאמנים למקור) מודיע לי חלון קופצני ומרושע. אנטי כרייסט, בסבאשלי. טעיתי בשעה יא וואלי, הבידינג נסגר ב10:00! אוקיי, 17 דקות לבנות מערכת לשני סמסטרים בתקשורת שתתחשב בקורסים בניהול (שעל זהותם יש לי רק מושג מעורפל ), תשאיר לי כמה שפחות חורים, ורצוי תכסה גם כמה קורסי העשרה? 16... 15... אין לי זמן אפילו לשרבט לעצמי את האפשרויות השונות על דף ולבחון אלטרנטיבות, לגלות מה לעזאזל לומדים בקורס זה או אחר... 6 אפשרויות לכל קורס, זה בא' בצהריים, זה בג' בבוקר, זה בה' בלילה, זיבי אני לא באה לאוניברסיטה בלילה- אבל אם אני אהיה מזכירה אז זה אולי בלתי נמנע? ואת ההוא מעבירים רק בד' בצהריים אז אולי אוותר עליו in person ואלמד אותו דרך השיעורים המוקלטים בווידאו ואקח את המבוא במקום? 14... 13... אני מתחילה לפרכס על המקלדת, מדפדפת בין עמודים, מנקדת, כמעט מתאבדת ע"י כריכת כבל העכבר סביב צווארי ותקיעתו בפי, מוות סימבולי.... ביצוע של ניתוח מוח לאחותך עם סכין לחם פחות מלחיץ מזה! "עוד 2 דקות מסתיים הבידינג!!!" עוד פעם צץ לו השמוק שלועג לאגלי הזיעה שלי. חמוּר מזה... חמוֹר כזה... הוא שורף לי 3 שניות חשובות של לגשש אליו עם הסמן ולחסל אותו ע"י הקלקה על האיקס הימני, תוך כדי סינון קללות עסיסיות.