השבוע האחרון היה עמוס מאד, אבל בעיקר בדברים טובים (למשל, לצאת עם חברה מהטירונות בצבא שלא ראיתי הרבה מאד זמן, מאורע מרגש שלקראתו לבשתי את התלבושת שלפניכם). בנוסף על האירוע הזה ואחרים, גם נפגשתי עם עידני, החבר-הכי-טוב שלי (להלן: bestie) שאותו לא ראיתי מזה כמה חודשים. אל תתנו לטרמינולוגיה הרכרוכית שלי לבלבל אתכם, מדובר בחומת שרירים שמתנשאת לגובה של 1.87 ס"מ ומבלה כל יום באימונים, בחדר כושר (ובהתנדבות! לא ברור לי כל העניין הזה ) ובלגימת שייקי-בריאות מוזרים שהוא נשבע בחייו שהם עושים לו טוב למרות שעולה מהם נינוח משונה ולא מפתה. יש לו מוטת כתפיים/זרועות אדירה, את אוסף המוזיקה הטוב ביותר שנתקלתי בו מעודי, הרבה חולצות מכופתרות שובות לב של abercrombie & fitch ודירה שמעוצבת על טהרת השחור-לבן, עם פסנתר מרשים בסלון שלנצח יגרום לי להחסיר פעימה. אבל מה שמשך אותי אליו מלכתחילה היה הנשמה הטהורה שלו. אני יכולה להישבע שהיא השתקפה בעיניים החומות שלו עוד בימים הרחוקים שבהם הפרחנו נשיקות על הלחי ו"שלום שלום"-ים מבוישים במסדרון, הוא בדרך ל-5 יח"ל מתמטיקה ואני בדרכי ל-4.

אני בטוחה שאם הוא היה רוצה- הוא היה מסוגל למחוץ ראש של מישהו בשתי כפות ידיו (ואולי באחת) רק כי הוא לא מסתדר לו טוב ברשתית העין, אבל לא הוא. לא עידן. חדות מחשבה ולשון חדה גם כן נמצאים ברשותו, אבל מאז ומתמיד הוא טיפל בקשר שלנו בכפפות של משי, גם כשזה כלל לא הגיע לי. עידן תמיד גרם לי להרגיש נינוחה ובטוחה ואלוהים יודע שבשגרת החיים המפחידה שלנו, שבה בחורות צעירות נרצחות ע"י מכריהן, לא ניתן לקחת את זה כמובן מאליו. זו המתנה הכי גדולה שניתנה לי מהמין האנושי, גבר שנכנס לחיי בדיוק בתקופה מעורערת שבה הרגשתי שאני ממש לא מסוגלת לנשום מרוב שאני פגועה, שלא לדבר על לבטוח מחדש בבן אנוש שלא נמנה על לובשות החזיות. עידן שלי תמיד טיפל בי בסבלנות אינסופית, ואני חושבת שאני לא אומרת לו את זה מספיק- כמה שאני מעריכה אותו ושמחה על זה שהוא שותף בחיי, אחרי כל השנים הארוכות האלה שבהן ידענו עליות ומורדות, כשאת המורדות ידענו בעיקר בגללי, אני מודה. *מסמיקה* אבל הוא תמיד נתן לי הזדמנות נוספת. אני חושבת שאחרי הכל, היה לו אמון בי. הוא ראה מעבר למשבר הרגעי, מעבר לייסורי הגדילה, מעבר לתהפוכות ולתהומות של הנעורים שלי. הוא ידע ש-I will come around והוא חיכה.

והנה אנחנו כאן, יושבים בשדרה שמתחת לביתו, חולקים קרמבואים חבוטים ומתחבקים. כל כך הרבה דברים קרו לי בחודשים האחרונים ותויקו במוחי במגירת ה"צ'יפס חייב לשמוע על זה!" וכשאני פתאום רואה אותו, הכל נעלם ואני עסוקה רק בלשמוח על חברתו ולהתנהג כמו טלטאבי מחויך ומסטול. לאט לאט, מתחילים לזרום להם צחקוקים, אותיות ומילים- והסחף לוקח אותנו למקומות רחוקים, הרחק מהחום התל אביבי שלא מרפה. אנחנו מתפתלים בין סיפורים על דרום אמריקה שבה הוא טייל בתקופה הזו ועל מרכז אמריקה שנכנסה בסערה לחיי בדמותו השרמנטית של רודריגו- כאילו שמעולם לא נפרדנו, עידן ואני, ישובים על ספסל ומלטפים כלבים תועים, הכי טבעי בעולם. אבל כמובן שהוא גבר טיפוסי- יש לצ'קמק לו את היד ולנזוף בו במשך 20 דקות לפחות כדי לקבל חומר יותר מפורט, את הסיפור המלא שמאחורי "פיטרו אותי"+נשיפה קצרה או "היא נפרדה ממני"+משיכת כתפיים. וככה בדיוק אני אוהבת אותו. רגוע, rock solid, לא עושה הר מעכבר (לדעתי אלה לא עכברים, אבל אולי קטונתי מלשפוט) ולא רגיש לדגדוגים- אבל אני ממשיכה לנסות. עידן הישן, האהוב והטוב. עידן, כל כך שונה ממני, כל כך מתאים לי. אה, ואם הוא יירדם כשנלך לקולנוע לצפות ב-twilight: new moon, הוא יקבל ממני מכות בטוסיק. רק רובאי 02 ולא אתלטית מרשימה במיוחד, אבל אוקראינית הארדקור, איתי לא משחקים. איה איה אייייייה עידן... לא בניתוח!!!!!!!!!!1