אז כמו שסיפרתי לכם בתחתית הפוסט הקודם, מצאתי עבודה. מבחינתי, הזרקור לא צריך להאיר על החדשות המשמחות בנטו כי אם על תמונה הרחבה יותר, על הברוטו, על תחילתו של הסיפור. על ההחלטה לחפש עבודה באופן רציני במקום להשתקע לאחור על הספה, עם כוס קולה תוססת ו"The bell jar" של סילביה פלאת' ולקחת את הזמן. וכמובן, בל נשכח, לתבל את זה בקורט התבכיינות על כך שממש לא היה מזיק לי ריפוד בחשבון הבנק. התחבטתי בשאלת המשרה תקופה ארוכה- הרי גיגים זמניים פה ושם, עבודות סטודנטיאליות, הם לא משהו שאפשר לסמוך עליו ולחיות ממנו. מעבר לכך, זה בהחלט לא מאפשר למוכה הגורל שבנדון לעשות תכניות גדולות ויהירות כמו יציאה לחופשה בקיץ (ואני חושבת שאני לא צריכה לספר לכם לאן היצור האומלל שהוא אני מתכוון לטוס ).

 

אבל אסור לשכוח שבנוסף ללימודים בדו חוגי, יש לי גם את העסק של הבלוג- הייתי אומרת לעצמי. ואולי לקרוא לו "עסק" זה קצת לקפוץ מעל הפופיק- הייתי גם עונה (סכיזופרניה להמונים). באופן אישי, כשאני שומעת את המילה "עסק" (עוד "עסק" אחד ואני אצליף בעצמי!), מלאכים לוחשים לי "קא-צ'ינג!" לתוך האוזן ואני מתחילה לראות ירוק, ולא של כרי דשא גוש דן-יים דמיוניים. ומה הקשר בין זה לבין המציאות? אני מאד נהנית מהעשייה הזו, זה מה שאני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה" ולשמחתי, אני זוכה לפידבקים חיוביים מכם וגם מהעולם המקצועי. אז כמובן שתיאורטית, אין לי שום כוונה להוריד את הסטילטו מהגז.

 

אבל בסופו של היום, הרי אני ממשיכה ללמוד ולא מקדישה 100% מזמני לכתיבה ולאופנה ולצילום שהם אוטוביוגרפיים, אז אין לי תירוץ לא לנתב חלק נוסף ממרצי לאפיק ש... יכסה לי את המינוס (וסליחה על התיאור הלא פיוטי ). אז בעידודה של אמא, של אחותי ושל החברה הכי טובה שלי ותוך הזזה והתעלמות משיעור פה, שיעור שם (אוו, שובבה) התחלתי לעבוד במשרד עו"ד מספר ימים בשבוע. אתמול היה היום ה-1 שלי בעבודה וזה היה יום טוב. אם להיות כנה לחלוטין, זה היה מעט overwhelming להגיע ליום עבודה של כמעט 9 שעות, למרות ניסיון של כמה שנים שיש לי בעבודות משרדיות. אבל כך או אחרת, זה כמו לרכב על אופניים וif you set your mind to it, אתה יכול גם להגיע לטור דה פראנס (שיט! גיליתי לכם את היעד לטיול! ).

 

כרגע, התחושה הכללית שלי מצוינת ואני נרגשת מאד לרענן את הפונץ' שהוא החיים שלי בקצת רום של עסקאות רכישת חברות. לא מוקדם מדי להעיד שהמעסיקים שלי עושים רושם של אנשים מדהימים ולא רק מבחינת הרזומה המפואר שלהם והבחורה שחפפה אותי למשך יום אחד? פשוט מתוקה אמיתית ובאמת רוצה שאני אצליח. אפילו אין בי חששות לקראת יום א'- שבו אהיה לבדי במשרד. ולמען השם, אפילו יש מקדונלד'ס מתחת לבניין (יש מקדונלד'ס מתחת לכל freakin' בניין והנה אני מתייחסת לזה כמו לאות מיסטי משמיים )... אז כן. אני מרגישה שזה נועד להיות ושזו הייתה ההחלטה הנכונה. 

 

מחרתיים אני אגיע לעבודה ובעצם אקפוץ קפיצת ראש לתוך הבריכה, בתקווה שזה לא יסתיים בתפרים ובתביעת נזיקין כלפי אלוהים ותחושת כישלון. אז בבקשה תאחלו לי הצלחה ותחזיקו לי אצבעות. & (זו הנפשה שהרגע המצאתי להחזקת אצבעות, עובר מסך? ) ונעבור לחיים הפרטיים שעדיין יש לי (איזה כיף, עידן ואני הולכים לאיזו הופעה מחר! וואי, אני מה זה אקבל מכות על זה שלא הקלקתי על הקישור שהוא שלח והואלתי בטובי להאזין למי שאנחנו הולכים לראות בלייב. הו, זה כל כך זרקני מצדי... אבל מצד שני, זה אמור שאני סומכת עליו ב-100%, לא? ).

 

בכל מקרה, לענייננו. השמיים דלפו בחוץ, אז אחותי ואני הצטלמנו בין 4 הקירות שלה ושל שגיב במקום להתמודד עם הלוגיסטיקה של הכפור והבחוץ. מספיק שאני סוחבת מטריית ענק לכל-מקרה ולכל-מקום, אז גם להעמיס על עצמי מצלמה? בהזדמנות זו, אני רוצה להודות למיקי על זה שהיא הייתה כל כך נדיבה בחודשים האחרונים. על זה שהיא קרעה את התחת במשרד עו"ד יחד עם לימודים בפקולטה הסופר תובענית למשפטים באונ' ת"א... ובלי פרצופים, בלי תחושת תרעומת, תמיד שלפה את הוויזה השחוקה שלה ושילמה גם עלי.

 

 

 

(או לה לה, me likey)

 

 

 

שמלת טריקו ירוקה (?) עם גב ממוחשף- 30 ש"ח בתחנה מרכזית.

שרשרת כסופה שחורה מ"דיווה"- 19.90 ש"ח בסייל.

ונעלי עקב שחורות מדהימות מspring- עלו 140 ש"ח בסוף עונה.

 

סרט ראש גורמטני מ"קסטרו" עודפים באלנבי, ת"א- 3 ב30 ש"ח, משמע, 10 ש"ח. בתחילה הייתי בטוחה שהקרקפת שלי תישא צלקות נצחיות עקב האבזור הזה, אבל אחרי משהו כמו חצי שעה בבית קפה בלוויית אחד מחבריי הטובים, הקפאין, הסוכר והשיחה הטובה תפסו את המוקד של תשומת לבי. מזל שלא התגייסתי למודיעין, זו עוד אחת מני דוגמאות רבות לחוסר הריכוז שלי- בחייאת, זו משימה בלתי אפשרית בשבילי להתמקד אפילו בסודוקו למשך יותר מ-2 דקות מבלי להתחיל לקפצץ בתוך המושב שלי, לפוצץ בלונים ורודים של מסטיק ולפנטז על קאמבק של הבקסטריט בויז תוך כדי נישואים קבוצתיים לחמישתם.
תמיד אחרי פגישה כזו עם אחד מחבריי הזכרים, מצפה לי טיפול מיוחד מידיה של אחותי. אני חוזרת סמוקה ומאושרת ועצות טובות? מלאה בהן כרימון (או כדירת 2 תאים בת"א שמחולקת לאיזה 4,678 יחידות דיור). היא מיד תוקפת אותי כמו נשר מורעב בדיאלוג הבא: "את ו-X ידידך הטוב *עיניים מעפעפות בהגזמה* מתכוונים כבר להיות ביחד יא עייפים?" (כן עידני, אם אתה קורא את זה ומהרהר, אתה צודק. השם שלך באמת עולה שם יותר מדי פעמים), "אנחנו אמורים להיות ביחד?" אני עונה לה משועממת, יודעת איזו הברקה צפויה לי בהמשך. "בהחלט! אתם חתיכים, יהיו לכם תינוקות יפים! ", יורה החוצפנית בחיוך זחוח, כאילו שהדבר שהכי מעניין אותי ממרומי גיל 22 הוא השבחת המין האנושי בתינוקות אסתטיים. אבל היי, תודה על המחמאה העקומה שהתחבאה שם.
אבל מה, באמת שיש לי חברים נפלאים- בואו ניקח לדוגמא את לביא, יצור קסום שהכרתי עוד כשאחזתי בשפם ובכסא בשורה הראשונה בכיתה ט'. אותו לביא ירוק עיניים וטוב לב הבהיר לי היום ש"לובשת פיג'מת פלנל, לוגמת שוקו חם וצופה בסדרה דוקומנטרית על זיהוי פלילי" זו כנראה לא התשובה שמחת החיים שמצפים לה כשמראיינים אותי ושואלים "אז איפה אפשר למצוא אותך בערב שישי?". ובכן, אז האמת הסטטיסטית ירדה מהפרק ואני אחשוב על מענה אחר. לשמחתי, יש לנו את שישי בעוד 24 שעות בדיוק להצעת אלטרנטיבה צעירה.
התכנית היא להצטרף לאחותי ולשגיב הפאשיוניסט להופעה של אסף אבידן. הבעיה היא שעידן הזה, חברי הטוב, שיתבייש בעצמו, פתאום שינה את עמדתו. מהסכמה נלהבת צנחנו ל"נראה" מנפנף. ואם זה לא נחשב לסירוב אלגנטי, אז אני צנצנת טעימה ביותר של מיונז היינץ (לא מתנגדת. זו סטייה קולינארית עצבנית שלי, אל תשאלו). בכל מקרה, אני מתכננת להמשיך להפגיז את עידני בתכנים אלימים ושלשירים דוגמת "אם אתה לא בא, אתה לא חבר, מהחיים שלי אתה עושה טרנספר" ואיומי סרק אוויליים אחרים. הוא אמנם די משועשע ויודע שאין סיכוי שאוותר מדעת על נוכחותו בחיי, אבל אני בחורה ואלוהים יודע שלא דרוש הרבה כדי שאעטה על פניי הבעה טראגית (אותנטית, אני ממש רוצה ללכת איתו ) ואשחרר מילים קשות וסופניות-משהו משפתיי.
אני שוקלת להחליף טקטיקה ולעבור למחמאות, להזכיר לעידן כמה שאני אוהבת את איך שהוא נוהג (אין עוד גבר שנוהג יפה כמוהו, אבל השעה מאוחרת וההסבר שלי בטח יישמע לכם מוזר) ואת כמה שהוא חמוד בחולצות הפסים שלו ושאין לי חיים בלעדיו ושיושיע אותי מהבדידות הנוראית הזו שתוקפת ותוקפת כל חלקה טובה (או שיט, חשפתי את האסטרטגיה שלי ). אם גם זה לא יעבוד, אני פשוט אשליך את עצמי בוכה על מפתן דלתו... ו... זהו בערך. הא! אין כמו להבהיל בחור ולהתנהג כמו מעריצה שרופה של "היי פייב" כדי להשיג את מבוקשך! תאחלו לי הצלחה.

השבוע האחרון היה עמוס מאד, אבל בעיקר בדברים טובים (למשל, לצאת עם חברה מהטירונות בצבא שלא ראיתי הרבה מאד זמן, מאורע מרגש שלקראתו לבשתי את התלבושת שלפניכם). בנוסף על האירוע הזה ואחרים, גם נפגשתי עם עידני, החבר-הכי-טוב שלי (להלן: bestie) שאותו לא ראיתי מזה כמה חודשים. אל תתנו לטרמינולוגיה הרכרוכית שלי לבלבל אתכם, מדובר בחומת שרירים שמתנשאת לגובה של 1.87 ס"מ ומבלה כל יום באימונים, בחדר כושר (ובהתנדבות! לא ברור לי כל העניין הזה ) ובלגימת שייקי-בריאות מוזרים שהוא נשבע בחייו שהם עושים לו טוב למרות שעולה מהם נינוח משונה ולא מפתה. יש לו מוטת כתפיים/זרועות אדירה, את אוסף המוזיקה הטוב ביותר שנתקלתי בו מעודי, הרבה חולצות מכופתרות שובות לב של abercrombie & fitch ודירה שמעוצבת על טהרת השחור-לבן, עם פסנתר מרשים בסלון שלנצח יגרום לי להחסיר פעימה. אבל מה שמשך אותי אליו מלכתחילה היה הנשמה הטהורה שלו. אני יכולה להישבע שהיא השתקפה בעיניים החומות שלו עוד בימים הרחוקים שבהם הפרחנו נשיקות על הלחי ו"שלום שלום"-ים מבוישים במסדרון, הוא בדרך ל-5 יח"ל מתמטיקה ואני בדרכי ל-4.

אני בטוחה שאם הוא היה רוצה- הוא היה מסוגל למחוץ ראש של מישהו בשתי כפות ידיו (ואולי באחת) רק כי הוא לא מסתדר לו טוב ברשתית העין, אבל לא הוא. לא עידן. חדות מחשבה ולשון חדה גם כן נמצאים ברשותו, אבל מאז ומתמיד הוא טיפל בקשר שלנו בכפפות של משי, גם כשזה כלל לא הגיע לי. עידן תמיד גרם לי להרגיש נינוחה ובטוחה ואלוהים יודע שבשגרת החיים המפחידה שלנו, שבה בחורות צעירות נרצחות ע"י מכריהן, לא ניתן לקחת את זה כמובן מאליו. זו המתנה הכי גדולה שניתנה לי מהמין האנושי, גבר שנכנס לחיי בדיוק בתקופה מעורערת שבה הרגשתי שאני ממש לא מסוגלת לנשום מרוב שאני פגועה, שלא לדבר על לבטוח מחדש בבן אנוש שלא נמנה על לובשות החזיות. עידן שלי תמיד טיפל בי בסבלנות אינסופית, ואני חושבת שאני לא אומרת לו את זה מספיק- כמה שאני מעריכה אותו ושמחה על זה שהוא שותף בחיי, אחרי כל השנים הארוכות האלה שבהן ידענו עליות ומורדות, כשאת המורדות ידענו בעיקר בגללי, אני מודה. *מסמיקה* אבל הוא תמיד נתן לי הזדמנות נוספת. אני חושבת שאחרי הכל, היה לו אמון בי. הוא ראה מעבר למשבר הרגעי, מעבר לייסורי הגדילה, מעבר לתהפוכות ולתהומות של הנעורים שלי. הוא ידע ש-I will come around והוא חיכה.

והנה אנחנו כאן, יושבים בשדרה שמתחת לביתו, חולקים קרמבואים חבוטים ומתחבקים. כל כך הרבה דברים קרו לי בחודשים האחרונים ותויקו במוחי במגירת ה"צ'יפס חייב לשמוע על זה!" וכשאני פתאום רואה אותו, הכל נעלם ואני עסוקה רק בלשמוח על חברתו ולהתנהג כמו טלטאבי מחויך ומסטול. לאט לאט, מתחילים לזרום להם צחקוקים, אותיות ומילים- והסחף לוקח אותנו למקומות רחוקים, הרחק מהחום התל אביבי שלא מרפה. אנחנו מתפתלים בין סיפורים על דרום אמריקה שבה הוא טייל בתקופה הזו ועל מרכז אמריקה שנכנסה בסערה לחיי בדמותו השרמנטית של רודריגו- כאילו שמעולם לא נפרדנו, עידן ואני, ישובים על ספסל ומלטפים כלבים תועים, הכי טבעי בעולם. אבל כמובן שהוא גבר טיפוסי- יש לצ'קמק לו את היד ולנזוף בו במשך 20 דקות לפחות כדי לקבל חומר יותר מפורט, את הסיפור המלא שמאחורי "פיטרו אותי"+נשיפה קצרה או "היא נפרדה ממני"+משיכת כתפיים. וככה בדיוק אני אוהבת אותו. רגוע, rock solid, לא עושה הר מעכבר (לדעתי אלה לא עכברים, אבל אולי קטונתי מלשפוט) ולא רגיש לדגדוגים- אבל אני ממשיכה לנסות. עידן הישן, האהוב והטוב. עידן, כל כך שונה ממני, כל כך מתאים לי. אה, ואם הוא יירדם כשנלך לקולנוע לצפות ב-twilight: new moon, הוא יקבל ממני מכות בטוסיק. רק רובאי 02 ולא אתלטית מרשימה במיוחד, אבל אוקראינית הארדקור, איתי לא משחקים. איה איה אייייייה עידן... לא בניתוח!!!!!!!!!!1