לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כמה מילים על עצמי: ויקטוריה. תל אביבית, בת 28. חולמת ונושמת אופנה ומדיה, מנהלת בלוג אופנה אוטוביוגרפי תוסס. ניתן לגלוש לבלוג ישירות: www.thesecrets.co.il

Avatarכינוי:  הסודות של ויקטוריה

בת: 37



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: Family matters. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Now hang me up to dry, you wrung me out too too too many times


למרות שאני תל אביבית והאוניברסיטה ואני ממוקמות באותו איזור חיוג- השינוע אליה ובחזרה הוא הוויה דלורוזה הפרטית שלי, כל בוקר וכל ערב מחדש. אתמול, אחרי שהסתיימו להן 4 שעות סטטיסטיקה אחרונות, לסמסטר זה לפחות (plenty more where that came from ), התחלתי את המסע הארוך הביתה.

 

זה התחיל מבטיח, בחיי. היה לי מקום לשבת באוטובוס הראשון מבין שניים שעליי לתפוס (אולי כי אין הרבה פקולטות ששוקקות חיים בלילות כמו זו של ניהול) ואפילו הייתה לי סוללה בנגן ושתי אזניות פועלות. כעבור 40 דקות של נסיעה מונוטונית, התחלתי להרגיש את ארוחת הערב שלי בגרון. הפסקתי את מערכת היחסים הסאדו מאזוכיסטית עם האוטובוס הזדוני וירדתי באחת השכונות היותר ידועות לשמצה של העיר. הייתי אמורה לתפוס קו קונקשן נוסף שיביא אותי לפתחו של ביתי הקט אבל הרגשתי מאד בחילתית וחסרת חמצן. החלטתי לטופף הביתה ברגל מתוך מחשבה שהאוויר הצח, בטמפרטורה של 587- מעלות בערך, יעשה לי טוב. סובל

 

לדאבוני, הרוח שהכתה בי ועשתה שמות בשיערי הפזור עדיין לא גרמה לי להרגיש שאני בסדר וממש הרגשתי את הדם אוזל מתוך הפנים שלי. התחלתי לרצ'רץ' את השמלה שלי למטה דרך מעיל הטרנץ' שלבשתי, בניסיון ליצור לעצמי איזה מרווח מלאכותי לנשימה. זמנים נואשים מביאים למעשים נואשים, מסתבר. גם אחרי שכבר בעטתי את השמלה ממני באמצע הרחוב וסיננתי איזו קללה לבבית, התנצלתי בפניה וקיפלתי אותה יפה יפה בתיק, המשכתי להרגיש מטושטשת וחנוקה. בחרתי שלא לעשות עניין גדול מזה שאני רואה להקה של רמזורים במקום אחד בודד, נו מה. יום קשה.

 

הגעתי הביתה ולא לקח לי הרבה זמן להתעלף כמה דקות אחרי שאמרתי "שלום" אילם-כמעט לכל ה-gang. זו פעם שניה שבה אני מתעלפת ב-22 שנותיי ותרשו לי להגיד לכם שזו חוויה סוריאליסטית לאללה, בדיוק כמו שזכרתי אותה. או לא זכרתי. חיוך שטני כי לא ממש זוכרים שום דבר חוץ מאשר את הקולות והצבעים של העולם מתעוותים ומתמוגגים לתוך כלום in 3...2...1. אחרי בדיקה מהירה, מסתבר שלחץ הדם שלי התבסס לו אי שם בתחום ה-double digits, מה שגרם לאמא שלי להזדעק על כך שאני חסרת בושה- למה אני מתישה את עצמי? *הלו, גברת, טוק טוק. אני הקורבן פה *

 

לפני שנרדמתי ועברתי לעולם שכולו טוב, הבטחתי למשפחה הדואגת שלי שעד סוף ינואר אני רואה רופא (ינואר ינואר, אבל בחוזה בע"פ הזה לא צויין לאלפיים וכמה הינואר הזה שייך ). הדבר האחרון ששמעתי לפני הבלאק אאוט המבורך של הלילה חרופהיה דיאגנוזה מבריקה: "זה בגלל שאת לא ישנה/אוכלת/שותה/נושמת/נחה/מתפללת לאלוהים מספיק!!!" לָה, באמת? אבחנה כל כך ספציפית? Note to self: להבא, להתעלף בפרטיות ובצנעה. נבוך

 

אז כל הסיפור הארוך הזה כאן כדי להגיד לכם תודה על כל האהבה ולהסביר למה ירדתי למחתרת השבוע ובכלל לא שמעתם ממני. הייתי עסוקה בלהתיש את עצמי בהכנה לקראת 9 (!!!) הבחינות שלי, בעבודה במשרד ובעצם, בבישולי הגול (העצמי) המלודרמטי של אתמול. אל דאגה, אני מאמינה שבקרוב מאד צבע הסיד שמעטר את פניי ייעלם וענייני הבלוגסטר והחיים הפרטיים שלי (כן פשושן, זה מכוון אליך. אני כל כך רוצה לראות אותך כבר!) יחזרו לשורה. 

 

אז מה אני לובשת? Wearing myself out, apparently.

נכתב על ידי הסודות של ויקטוריה , 20/1/2010 10:07   בקטגוריות מרוב חפירות לא רואים את היער, משפחה, Family matters, לא קל, לא קל, יש לי את הקוראים הכי מדהימים בעולם! I'm so lucky, זה אמנם פסימי אבל אני בעצם אופטימית, "חופשת" בחינות? are you fucking kidding me?  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתיו ב-9/3/2010 21:18
 



אוף טופיק: יש לי את המשפחה הנהדרת ביותר בעולם!


היומיים האחרונים המשיכו להתנהל בצורה קדחנית. אני עדיין בעיצומה של המשימה הסודית שלי שעליה יודעים רק בני המשפחה והחברים הקרובים ביותר, מרביתם גברים. העובדה שרוב ידידי הנפש שלי שייכים למין הנגדי היא נפלאה כשאני זקוקה לקול סמכותי וקר-רוח שיבהיר לי שכן, אני בהחלט יכולה לפסוע אל תוך החדר שלי 4 שעות אחרי שנתקלתי בתוכו בג'וק מת ולא, לא נשקפת סכנה לחיי ובהחלט לא, ג'וקים לא עורכים לוויות, אוף ויק תקשיבי ותפסיקי ליילל, קרובי המשפחה של הג'וק לא יגיעו לבכות את המת במקום קבורתו, תיכנסי כבר ואל תהיי ליצנית! אבל העובדה הזו פחות קוסמת כאשר אני בוכה מרוב התרגשות (does that אשכרה who? אני, מסתבר) בגלל חדשות טובות שקיבלתי וכל מה שאני זוכה לו הוא "מגניב" אדיש שנפלט אל החלל בין ערוצי ספורט מזופזפים.

אחרי יום מוצלח יחסית ואפילו פגישה מהירה עם סבתא-סבא, זרקתי את עצמי על הספה בסלון וצפיתי בפעם ה45,031 בסרט "fanfan la tulipe". מאהבים שרמנטיים זה תמיד מתכון מנצח מבחינתי, ואת זה אני אומרת בחיוך, למרות מפחי נפש גדולים שחוויתי לאחרונה בחזית הרומנטית. יאללה, פאק דאת'. ההורים שלי אמרו שהם הולכים להם לאנשהו, וכמיטב הילדים המודרניים, לא הצלחתי לפצל את הקשב שלי ונופפתי להם ממקום מושבי על הכורסה, עיניי ממסומרות אל המסך. שלחתי אותם לדרכם המסתורית בברכת השלום הלבבית "תנעלות'דלתאחריכםוביי" וזרקתי מרשמלו טוויסטר לאוויר. אבל למסכן הקטן לא היה סיכוי להתעופף אל יעדו, הוא נפגש חזיתית עם הרצפה... ואז בובו פגוע-הרגל זחל לכיוונו בזחילת קומנדו מרשימה, כאילו שיש סיכוי שלא אשים לב שזאב ערבות בגודל מטר ומשהו צד לו ממתקים על הפרקט.



בשעה 20:30 ואחרי יותר מדי מרשמלואים משותפים, פיקחתי על צחצוח השיניים של דני-בוי כאילו שהייתי שומר מדופלם בגולאג. שלחתי את עבר הקרקפת הבהירה שלו מבטים מזרי אימה שדואגים בעיקר לטוכעס הכושל-בבייביסיטר שלי ולא להיגיינה בקרב בני ה-8 הישראליים:





(תמונה ישנה יחסית, לפני משהו כמו שנה... אבל תראו איזה יפה דני-בוי בחר להתלבש, קלמנטינו חמוד שכמוהו!)

ואז ההורים שלי חזרו. דרך הדלת המוגפת, אמא שלי אמרה שהם קנו לי צעצוע (יוהו, התבלבלתם בילד? הגיל עושה את שלו? ), כי אני באמת "עוברת עכשיו תקופה קשה" (הצהרות מדפרסות כאלה גורמות לי להרגיש כמו גלגול נשמות של סילביה פלאת'). דרך חור המנעול, שמעתי שהיא רוצה שאדע שהם עומדים מאחורי ומאמינים בי. "נה-הא, היית רוצה", נבחתי לכיוון של דניאל שבאישוניו הבזיקה ההבנה שאמא בבית ושהוא ניצל מטרפיי, האחות הפסיכוטית שדורשת ממנו לצחצח שיניים, הו, כמה נורא מצידה. "תודה, איזההההה מתוקים אתם!", יצאתי מהאמבטיה עם הדרדס לבוש פיג'מת הבטמן ונתקלתי בצעצוע הבא על השולחן שלי:




אעעעעהההההההההההההההעעעעעהאאאאא, הם לא רציניים!
לא יכולתי להנדס הורים מדהימים יותר, גם אילו רציתי!

(מחר מהבוקר אני אצל דודה שלי, ומיד לאחר מכן, מחזירה תגובות לפוסט הקודם. יש גבול לכמה נבלה אפשר להיות... )
נכתב על ידי הסודות של ויקטוריה , 6/10/2009 23:47   בקטגוריות Family matters, off topic, בובו, אתה חתיך להפליא, דני-בוי, גם אתה!  
79 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הדבה עם המצלמה ב-9/10/2009 00:47
 



1,263,111
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , אופנה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להסודות של ויקטוריה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הסודות של ויקטוריה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)