היומיים האחרונים המשיכו להתנהל בצורה קדחנית. אני עדיין בעיצומה של המשימה הסודית שלי שעליה יודעים רק בני המשפחה והחברים הקרובים ביותר, מרביתם גברים. העובדה שרוב ידידי הנפש שלי שייכים למין הנגדי היא נפלאה כשאני זקוקה לקול סמכותי וקר-רוח שיבהיר לי שכן, אני בהחלט יכולה לפסוע אל תוך החדר שלי 4 שעות אחרי שנתקלתי בתוכו בג'וק מת ולא, לא נשקפת סכנה לחיי ובהחלט לא, ג'וקים לא עורכים לוויות, אוף ויק תקשיבי ותפסיקי ליילל, קרובי המשפחה של הג'וק לא יגיעו לבכות את המת במקום קבורתו, תיכנסי כבר ואל תהיי ליצנית! אבל העובדה הזו פחות קוסמת כאשר אני בוכה מרוב התרגשות (does that אשכרה who? אני, מסתבר) בגלל חדשות טובות שקיבלתי וכל מה שאני זוכה לו הוא "מגניב" אדיש שנפלט אל החלל בין ערוצי ספורט מזופזפים.

אחרי יום מוצלח יחסית ואפילו פגישה מהירה עם סבתא-סבא, זרקתי את עצמי על הספה בסלון וצפיתי בפעם ה45,031 בסרט "fanfan la tulipe". מאהבים שרמנטיים זה תמיד מתכון מנצח מבחינתי, ואת זה אני אומרת בחיוך, למרות מפחי נפש גדולים שחוויתי לאחרונה בחזית הרומנטית. יאללה, פאק דאת'. ההורים שלי אמרו שהם הולכים להם לאנשהו, וכמיטב הילדים המודרניים, לא הצלחתי לפצל את הקשב שלי ונופפתי להם ממקום מושבי על הכורסה, עיניי ממסומרות אל המסך. שלחתי אותם לדרכם המסתורית בברכת השלום הלבבית "תנעלות'דלתאחריכםוביי" וזרקתי מרשמלו טוויסטר לאוויר. אבל למסכן הקטן לא היה סיכוי להתעופף אל יעדו, הוא נפגש חזיתית עם הרצפה... ואז בובו פגוע-הרגל זחל לכיוונו בזחילת קומנדו מרשימה, כאילו שיש סיכוי שלא אשים לב שזאב ערבות בגודל מטר ומשהו צד לו ממתקים על הפרקט.



בשעה 20:30 ואחרי יותר מדי מרשמלואים משותפים, פיקחתי על צחצוח השיניים של דני-בוי כאילו שהייתי שומר מדופלם בגולאג. שלחתי את עבר הקרקפת הבהירה שלו מבטים מזרי אימה שדואגים בעיקר לטוכעס הכושל-בבייביסיטר שלי ולא להיגיינה בקרב בני ה-8 הישראליים:





(תמונה ישנה יחסית, לפני משהו כמו שנה... אבל תראו איזה יפה דני-בוי בחר להתלבש, קלמנטינו חמוד שכמוהו!)

ואז ההורים שלי חזרו. דרך הדלת המוגפת, אמא שלי אמרה שהם קנו לי צעצוע (יוהו, התבלבלתם בילד? הגיל עושה את שלו? ), כי אני באמת "עוברת עכשיו תקופה קשה" (הצהרות מדפרסות כאלה גורמות לי להרגיש כמו גלגול נשמות של סילביה פלאת'). דרך חור המנעול, שמעתי שהיא רוצה שאדע שהם עומדים מאחורי ומאמינים בי. "נה-הא, היית רוצה", נבחתי לכיוון של דניאל שבאישוניו הבזיקה ההבנה שאמא בבית ושהוא ניצל מטרפיי, האחות הפסיכוטית שדורשת ממנו לצחצח שיניים, הו, כמה נורא מצידה. "תודה, איזההההה מתוקים אתם!", יצאתי מהאמבטיה עם הדרדס לבוש פיג'מת הבטמן ונתקלתי בצעצוע הבא על השולחן שלי:




אעעעעהההההההההההההההעעעעעהאאאאא, הם לא רציניים!
לא יכולתי להנדס הורים מדהימים יותר, גם אילו רציתי!

(מחר מהבוקר אני אצל דודה שלי, ומיד לאחר מכן, מחזירה תגובות לפוסט הקודם. יש גבול לכמה נבלה אפשר להיות... )