זה מעט מצחיק להעלות תמונה מכוסה כהלכה כזאת אם לוקחים בחשבון שאני עדיין לובשת שמלות קצרות, אבל לחשוב סתווי ולחשוב אירופאי (whatever the fuck that means) זה משהו שנתבקשתי לעשות בפרויקט שעליו אני עובדת. במילים אחרות, הייתי צריכה להעמיד פנים שצהריים טיפוסיים של אוקטובר לא כוללים אצלי חבישת כובע תיירים עם מאוורר מובנה ואת התחושה שאני מזיעה במקומות שלא ידעתי שקיימים, ועד כאן תיאורים מעוררי תיאבון. לשמחתי, לעזרת הסוויץ' המחשבתי באו נשות המשפחה שלי שהעבירו את מיטב שנותיהן בסופות שלגים ובכפפות צמר, ולצרכי אקסטרה חוו"ד פניתי גם לחברים טובים שלי מהלוקבוק, חבר'ה מדהימים שמפוזרים להם ברחבי הפלנטה הקרירה שלנו (Jeremy love, you should have told me earlier you were reading this. As you see, it has to be acknowledged and celebrated! Btw, check your box immediately unless you want me to KRAV MAGA your ass... וואי, כשאני חושבת על זה, אני לגמרי משחקת על הקטע של צה"ל. הדבר הכי אלים שעשיתי בשירות היה לשייף ציפורניים אבל מי אני שאתערב בפנטזיות הקומנדו שיש לעולם עלינו, חיילות ישראל הענוגות).

אז מה אני עושה בין זה שאני מאבדת את שפיות דעתי במירוץ נגד הדד ליין של הפרויקט לבין זה שאני נזכרת שלעזאזל, אני מתחילה ללמוד עוד איזה יום וחצי בערך וחייבת לפנות פינה בלו"ז לקניית דפדפות וסטאבילו-אים? הולכת לסרט עם עידן. זה אמנם לא הצליח, אבל המאסטר פלאן המקורי היה גם לגרור אותו לסידורים בעיר- כי אני לגמרי בעד לערבב בין ביזנס לפלז'ר (אגב, "running errands" נשמע הרבה יותר מנהל עסקים-מי מאשר "משלמת חשבונות ומדפיסה חולצות בית ספר לאחי הקטן", נכון? ותודה שבאתם לשיעור ב"שקול מילים כשאתה כותב סטטוס בפייסבוק" ). כשאני כותבת על עידני, זה נעשה מתוך עיניים אוהבות, אבל דרכנו לא סוגה בשושנים, הוא איש של הרגלים מגונים! לדוגמא, לתקוף אותך כשאת מתחפרת בכסא בית הקולנוע שלך ולתקוע לך poke בכתף שמעיף אותך לצד השני של האולם, כדי לבדוק אם את ערה. ובכן, קודם כל, אני בטוחה שבמדינות מסוימות זה נחשב לפשע מלחמה נגד אוכלוסיות חסרות ישע ודבר שני, גם הרדמה כללית לא הייתה עומדת בפני הגירוי החיצוני הזה אז כן, ררר, אני ערה! איזו ברירה השארת לי?

אחרי הסרט ישבנו בשדרה שמתחת לביתו, ניהלנו שוב את השיחה על זה שבתי קולנוע לא נועדו לאנשים גדולים ושאנחנו צריכים לשריין יום אצל הכירופרקט או להקים קולנוע מיוחד עם לייזי בויז מפנקים. בשלב מסויים, גלשנו לנקודה בה אני מכחכחת בגרוני ומביאה בנאום מלא תושייה שלא היה מבייש את מרטין לות'ר קינג- ועל סדר היום: להסביר לעידן כמה שהוא באמת באמת מציאה וחתיך ולא הייתי אומרת סתם (מה שגורם לו לרצות להיקבר מתחת לאספלט, והוא עוד אומר לי שאני לא יודעת לקבל מחמאות? ). ופתאום, חורק רכב מאחורינו ובחור נחמד שואל מהחלון אם אני ויקטוריה מהבלוג "הסודות של ויקטוריה" ואומר שאתם אוהבים אותי (וגם אני אוהבת אתכם! ) ושעידן בר מזל כי אני חולקת איתו ספסל. כמובן שזה היה מדהים לשמוע דבר כזה- ובכלל, זה תמיד מאד מרגש כשהבלוגינג מצטלב עם החיים האמיתיים (אלא אם כן אתם בדיוק תופסים אותי מורידה את הזבל עם משקפי ספרניות וקרוקסים בצבע קיא/פנינה, אבל היי, אני תמיד יכולה להגיד שאני אחותי או לחילופין, לשסות בכם את בובו ולהעלים את העדים למחדל ).

דבר נוסף שמשמח אותי הוא שאוכל להעלות את המאורע הכיפי הזה בוויכוחים עתידיים עם עידן ולהזכיר לו שיש אנשים אי שם שחושבים שהוא בעצם בר מזל, בניגוד לתחושה שלו שהכוכבים עושים עליו מנחוס. אם אני צריכה להיות ספציפית, נראה לי שהתחושה הזו עולה לו כשאני לא מאפשרת לשירים להתנגן עד הסוף בג'יפ שלו ודוגמת 20 שניות מקסימום מכל אחד לפני שאני fast forward או גרוע מזה, לא מסוגלת להכריע לגבי שום דבר (התשובה הטיפוסית שלי ל"לשים לך גבינה לבנה?" היא: "לא יודעת. ומה אתה חושב? מממ. אולי. לא יודעת. כן? נראה לי. אוף. בעצם, אני לא יודעת. ובכל זאת? הא הא! אני יודעת... תחליט אתה!"). אז איש אנונימי ומקסים במכונית יפה, תודה רבה לך על זה שעשית לי שמח!

כרגע אני כוססת ציפורניים כמו איזה cartoon על ספידים (אז יצא דווקא טוב שהידיים שלי בכיסים), מקווה מאד שיהיו לי חדשות טובות נוספות לחלוק אתכם (ובמהרה) ושהכל ימשיך לתקתק ויסתיים בסוף טוב. שיהיה לכולכם המשך שבוע נהדר וחזרה קלה לשגרה, ולסטודנטים בינינו- אלללללה תש"ע!