|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
The "life is peachy" look- הו, לא ייתכן. מכנסיים.
(חולצת שיפון- וינטאג'// מתנה מסבתא שלי, מגפונים חומים- נעלי שמואל, שורט- River Island, עגילים וטבעת לב- אוסף משפחתי, גרביון בצבע גוף- לא ידוע)
אז מה אני לובשת (בחפירה)?
חולצת שיפון מתוקה- מתנה מסבתא שלי. סבתא שלי מתלבשת בצורה מאד דרמטית. כשהיא יוצאת לחדש את מלאי העגבניות והמלפפונים בסופר הקרוב, היא נראית כמו סינדרלה בדרכה לנשף חייה. גם אני עצמי חוטאת בכך שלא קיים אצלי מושג כמו "נשמור את זה למסיבה/אירוע חגיגי/יום הגירושין ברבנות". מרבית פריטי הפַּזַאז (הנה, עשיתי את זה שוב!  ) שיש לי בארון מוצאים עצמם מנוצלים על ידי ביומיום, כשאשה אחרת (הרגע קראתי לעצמי "אשה"? וואו, זו ההתחלה של הסוף  ), מאופקת יותר, הייתה מצליחה לעמוד בפיתוי.
אבל אני חושבת שחיים רק פעם אחת, ואין סיבה לא להתייחס לכל יום כאילו הוא מסיבה ולהרגיש במיטבך. ואם זה אומר שמישהו עלול לחשוב שאני קצת over-dressed, אז שיהיה. עד כאן, סבתא ואני רואות עין בעין אוקראינית. אבל הקרע בינינו נסוב סביב הדקויות הלא דקות בכלל- סוגיית הצבעים. בעוד שאני סוגדת לשחור (סיסטר קוראת לזה: "קוד לבוש שוודי"), סבתא שלי מרביצה בכל פלטת צבעי הקשת. לא אחת זכיתי להערות סבתאיות שופעות ביקורת-בונה כגון: "את נראית כמו המוות בכבודו ובעצמו. מה יש, קצת אדום הורגת אותך?". 
לדעתי, הגברת שהביאה את אמא שלי לעולם מסרה לי את החולצה הזו כדי לסדוק את השיריון שלי. וולאק, עם יד על הלב, הצליח לה. התאהבתי במתוקה הזו בשנייה שראיתי אותה. הצבע האפרסקי העדין, הראפלים הכסופים, הכפתור החמוד בגב ש"סוגר פינה" כמו שהחבר הכי טוב שלי היה אומר- כל אלו גרמו לי להחסיר פעימה.  היצרן אינו ידוע וכך גם המידה (אני לובשת מתחתיה גופיה צמודה בצבע גוף-שזוף, ובגלל השיפון השקוף, מתקבל סילואט סימפטי בריל לייף). מה שאני כן יודעת הוא שהשיפונית הזו הייתה ברשותה של סבתא שלי הרבה מאד זמן ונשמרה במצב שהוא immaculate. כפיים לסבת'וש. *קלאפ קלאפ* *ובכל זאת, לובשת שמלה שחורה קטנה  *
שורט- 4.90 יורו ב-River Island בברלין.
מגפונים חומים- נעלי שמואל לפני חודש-חודשיים, 50 ש"ח. אעע! 
גרביון בצבע גוף שזהותו, לצערי, אנונימית (בתעופה מלאה, נתקעתי היום בפינה של המיטה. בעוד שהעור שלי אכל שפשוף רציני שבולט מבעד לגרביון, אותו גרביון נשאר שלם. זה בכלל הגיוני פיזיקאלית?  ) ועגילים אפרסקיים מתיבת התכשיטים של אמא שלי שהיוו השראה לתסרוקת שלי.
סה"כ-
74.5 ש"ח על חצי אאוטפיט + תוספות מאוסף פרטי.
נכון שלא חשבתם שנתראה כל כך מוקדם? 
|
נכתב על ידי
הסודות של ויקטוריה
,
22/4/2011 08:52
בקטגוריות עד 100 ש"ח, נראית קטועת זרוע, סבתא שלי היא דיווה, עוגות קצפת, תכשיטים, שורטים, צבעי אדמה, וינטאג', משפחה, אני ממש אוהבת חום חם כזה, על כל גווניו, שיער אסוף, שיהיה לכם סופ"ש מדהים, תמונות, אופנה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכל ב-10/5/2011 16:37
|
The "Just having fun behind the scenes" look- סיסטר ואני בג'ינסים של ג'רמי
אתמול, סיסטר ואני ארזנו נעליים ושמנו פעמינו לכיוון דירת גג מטריפה שנושקת לים התיכון כדי להצטלם עם או יותר נכון, להצטלם ע"י ג'רמי. מה שאין להתווכח עליו- המטרה הייתה להצטלם בג'ינסים שלו.
עוד כשהוא היה באוסטרליה ודיברנו על הדברים השונים שכל אחד מאיתנו עושה בחייו, עלה רעיון שנגרום לקווים הטראנס אטלנטיים להשיק בצילום כשהוא יגיע לארץ (יש מצב שלג'רמי נמאס מזה שאני מפגיזה אותו ב"Fucking A! How on earth did you that????" לאחר כל תמונה שהוא מעלה ללוקבוק והוא החליט להראות לי פנים מול פנים ולקצר תהליכים וחפירות  ).
אני שמחה בשביל ג'רמי כי למרות
שהוא עדיין לא השיק רשמית את קו הג'ינסים שלו, הם תופסים תאוצה ומקבלים
זרקור בבלוגים מובילים, תצוגות והפקות אופנה. אחרי שלבשתי את הג'ינסים שלו
אתמול, בהחלט הבנתי למה. מעבר לזה שהם נראים פריקינ' פבולוסו (  )
וכל שטיפה נראית כאילו שביל החלב בכבודו ובעצמו התפוצץ לך על המכנסיים, הם
גם ממש נוחים. נוחים עד כדי כך שאת לא חושבת פעמיים לפני שאת קופצת,
מתכופפת או עולה על מזגן שממוקם על הגג בעקבי 12 ס"מ כדי לעשות תמונה "עם
אוירה אורבנית". בינינו... באותו רגע, את שוכחת מהכל וממש מקווה שלא כתוב
לך על הפרצוף הסופרמודל-ליום-אחד שלך שאת מתפללת לכל האלוהימים שאת מכירה
בזמן ששוטפת אותך זיעה קרה. ב שבוע שעבר, כשישבתי עם ג'רמי
על ספסל שרק נצבע והוא ה-put his two cents in נושא תהליך ייצור הג'ינסים
שלו, הייתי מרותקת. אני רואה את עצמי כאדם יצירתי שאוהב אופנה אבל אני
בשום פנים ואופן לא יכולה לתאר מצב שבו אני יוצרת משהו (ומשהו ראוי) משום
דבר. ופתאום, כשלבשתי את הבייביז שלו אתמול, הכל התחבר ביחד ובחיי
שהתרגשתי. 
התשוקה שהוא הפגין בשיחה שלנו באה לידי ביטוי בכל תפר יפני של הג'ינס,
בשטיפה הידנית שהופכת כל זוג למיוחד במינו, בלוגו של ∞ שרקום על הטוסיק.
כחברה שלו, אני מקווה שהלוגו הזה של אינסוף יהיה בגדר משאלת לב שהופכת
למציאות. ובכלל... אם אנשים מוכשרים לא יוכלו להתקדם בחיים, איזו תקווה זה
משאיר לי? 
לסיכומו של יום, הייתה לי חוויה מטורפת, זה היה בדיוק מה שדמיינתי
שזה יהיה. ג'רמי שלף רעיונות מדהימים וניער אותי משגרת צילומי הבלוגסטר של
"לעמוד ישר-להסתכל
למצלמה-יופי-ביי-אה-ואם-קייסי-לא-מפגיז-באמריקן-איידול-אני-מתאבדת". אחיו
הצעיר (19) אריה הוא ברנש מגניב ביותר ובחיוך הוא אמר שהוא מתפקד על תקן
ה-Photography bitch של ג'רמי, תחושה שאני חושבת שסיסטר די מזדהה איתה.
שניהם עובדים מאחורי הקלעים ועוזרים לנו להתקדם לקראת הגשמת החלומות שלנו.
גם היא וגם הוא עושים את זה עם ❥. אני חושבת שזה מה שגרם לקוורטט שלנו להיות כ"כ מוצלח, ההרגשה שלמרות שאנחנו שייכים ליבשות נפרדות, יש בינינו הרבה מן המשותף.
אם כבר במפלצת ( )
הזו שהיא אחותי עסקינן, אז אני חייבת להודות שהופתעתי מסיסטר שפרחה
יצירתית וצ'יק צ'אק נכנסה גם היא לנעליים של ההכוונה האמנותית לצילומים.
כנראה שמשכתי אותה למטה כל הזמן הזה כי אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא ידעה
שיש לה מבט כזה מעמיק על הדברים וכאלה כיוונים מעניינים של מחשבה. חוץ
מזה, היה גם ממש כיף להצטלם איתה לשם שינוי ולא רק על ידיה. לא יכלתי
לחשוב על הזדמנות טובה יותר ליציאה מהשיגרה מאשר להיות בפריים אחד עם האדם
הכי קרוב אלי בעולם, האדם שאיתו חלקתי צ'יפס עם מיוקשטופ בבטן של אמא,
האדם שיש לי איתו את החיבור האולטימטיבי של אונה אחת לי-אונה אחת לה.
אגב, איך זה יכול להיות שהשם שלי נשמע כל כך הרבה יותר טוב כשה-Aussie boys אומרים אותו? Billycock Denim & Co. on facebook
אגב, מי שהצטרף לfans של ביליקוק בשבוע שעבר, שתדעו שרק עשיתם את
Jeremy-ness מבסוט... הוא סימס לי בשיא ההתרגשות וסיפר שיש לו 15 ישראלים
חדשים בעמוד. אז תודה על זה ששימחתם חבריקו שלי, בזכות זה אני מפעילה עליו
מכבש לחצים מנומק היטב של של "עזוב ת'קנגורואים ובוא לגור בישראל, תראה!
אוהבים אותך כאן!  " ג'רמי
טרם הספיק לערוך את התמונות מהסט ואוטוטו נכנסת שבת (אני בטוחה שהוא לא
יפגע מזה שאני מספרת לכם משהו אינטימי כזה עליו והוא שJ-boy מתחזק, כל עם
ישראל אחוקים אחרי הכל). אז לצערי, התמונות לא ברשותי אבל בכ"ז, מסורת
פוסטי שישי לא שוברים והבטחות מקיימים... אז נפתח ב-2 תמונות של מאחורי
הקלעים, כמתאבנים, ואני ואתם עוד ניפגש ~בוהאהאהא~ *עם קרני שטן*. אחיו של ג'רמי (שהוא ברנש חתיך בפני עצמו) מצלם את ג'רמי מצלם אותנו מקדמות אג'נדה סביבתית ע"י הבאת לוחות סולריים לתודעה:
 מהסאונה... אני צוחקת ככה והורסת את התמונה כי 3 שניות לפני שזה צולם, סיסטר ניסתה לתחוב את הממתק בננה שלה לתוך הנחיר שלי  . ואז אני צחקתי על כמה שהיא מפגרת, כמתבקש (אונה לי, אונה לה, כבר אמרנו?):
 וצילום של המתקפה a.k.a יאמי של בננה, ביאטצ'.  אם כבר מתלבשים עליך, תנסה לחמוק תוך כדי הוצאת היריב בהפסדים ועד כאן חוכמת רחוב, כרך IV  ונסיים בשיר שעושה לי מצב רוח ורצון לקפצץ באולסטארז בעלות שרוכים פרומים בתוך החדר הצהוב שלי: YALLA Jeremy, move your bloody arse and send me them pictures!!!!
|
נכתב על ידי
הסודות של ויקטוריה
,
2/4/2010 18:29
בקטגוריות חברים מסביב לעולם, crazy ass denims, אופנה, ג'ינסים, משפחה, Tel-Avivian nights, אירועים מיוחדים, אולסטאר זה טוב לנשמה, וגם עקב אמזונה אימתני, אבל פחות טוב לגב
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של EINAV ב-5/4/2010 17:26
|
Now hang me up to dry, you wrung me out too too too many times
למרות שאני תל אביבית והאוניברסיטה ואני ממוקמות באותו איזור חיוג- השינוע אליה ובחזרה הוא הוויה דלורוזה הפרטית שלי, כל בוקר וכל ערב מחדש. אתמול, אחרי שהסתיימו להן 4 שעות סטטיסטיקה אחרונות, לסמסטר זה לפחות (plenty more where that came from  ), התחלתי את המסע הארוך הביתה.
זה התחיל מבטיח, בחיי. היה לי מקום לשבת באוטובוס הראשון מבין שניים שעליי לתפוס (אולי כי אין הרבה פקולטות ששוקקות חיים בלילות כמו זו של ניהול) ואפילו הייתה לי סוללה בנגן ושתי אזניות פועלות. כעבור 40 דקות של נסיעה מונוטונית, התחלתי להרגיש את ארוחת הערב שלי בגרון. הפסקתי את מערכת היחסים הסאדו מאזוכיסטית עם האוטובוס הזדוני וירדתי באחת השכונות היותר ידועות לשמצה של העיר. הייתי אמורה לתפוס קו קונקשן נוסף שיביא אותי לפתחו של ביתי הקט אבל הרגשתי מאד בחילתית וחסרת חמצן. החלטתי לטופף הביתה ברגל מתוך מחשבה שהאוויר הצח, בטמפרטורה של 587- מעלות בערך, יעשה לי טוב. 
לדאבוני, הרוח שהכתה בי ועשתה שמות בשיערי הפזור עדיין לא גרמה לי להרגיש שאני בסדר וממש הרגשתי את הדם אוזל מתוך הפנים שלי. התחלתי לרצ'רץ' את השמלה שלי למטה דרך מעיל הטרנץ' שלבשתי, בניסיון ליצור לעצמי איזה מרווח מלאכותי לנשימה. זמנים נואשים מביאים למעשים נואשים, מסתבר. גם אחרי שכבר בעטתי את השמלה ממני באמצע הרחוב וסיננתי איזו קללה לבבית, התנצלתי בפניה וקיפלתי אותה יפה יפה בתיק, המשכתי להרגיש מטושטשת וחנוקה. בחרתי שלא לעשות עניין גדול מזה שאני רואה להקה של רמזורים במקום אחד בודד, נו מה. יום קשה.
הגעתי הביתה ולא לקח לי הרבה זמן להתעלף כמה דקות אחרי שאמרתי "שלום" אילם-כמעט לכל ה-gang. זו פעם שניה שבה אני מתעלפת ב-22 שנותיי ותרשו לי להגיד לכם שזו חוויה סוריאליסטית לאללה, בדיוק כמו שזכרתי אותה. או לא זכרתי.  כי לא ממש זוכרים שום דבר חוץ מאשר את הקולות והצבעים של העולם מתעוותים ומתמוגגים לתוך כלום in 3...2...1. אחרי בדיקה מהירה, מסתבר שלחץ הדם שלי התבסס לו אי שם בתחום ה-double digits, מה שגרם לאמא שלי להזדעק על כך שאני חסרת בושה- למה אני מתישה את עצמי? *הלו, גברת, טוק טוק. אני הקורבן פה  *
לפני שנרדמתי ועברתי לעולם שכולו טוב, הבטחתי למשפחה הדואגת שלי שעד סוף ינואר אני רואה רופא (ינואר ינואר, אבל בחוזה בע"פ הזה לא צויין לאלפיים וכמה הינואר הזה שייך  ). הדבר האחרון ששמעתי לפני הבלאק אאוט המבורך של הלילה  היה דיאגנוזה מבריקה: "זה בגלל שאת לא ישנה/אוכלת/שותה/נושמת/נחה/מתפללת לאלוהים מספיק!!!" לָה, באמת? אבחנה כל כך ספציפית? Note to self: להבא, להתעלף בפרטיות ובצנעה. 
אז כל הסיפור הארוך הזה כאן כדי להגיד לכם תודה על כל האהבה ולהסביר למה ירדתי למחתרת השבוע ובכלל לא שמעתם ממני. הייתי עסוקה בלהתיש את עצמי בהכנה לקראת 9 (!!!) הבחינות שלי, בעבודה במשרד ובעצם, בבישולי הגול (העצמי) המלודרמטי של אתמול. אל דאגה, אני מאמינה שבקרוב מאד צבע הסיד שמעטר את פניי ייעלם וענייני הבלוגסטר והחיים הפרטיים שלי (כן פשושן, זה מכוון אליך. אני כל כך רוצה לראות אותך כבר!) יחזרו לשורה.
אז מה אני לובשת? Wearing myself out, apparently.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הסודות של ויקטוריה; "סובל")
; "חיוך שטני")
; "חרופ")
; "נבוך")