תודה על התמיכה הגדולה שלכם בי בשבוע האחרון. אתם מדהימים, פשוט מדהימים. קראתי את עשרות התגובות שהשארתם לי ועלו דמעות בעיניי (וכן, זה ראוי לציון על אף שמדובר בשבוע שבו אני לא צריכה טריגרים משמעותיים כדי לבכות. אם להיות כנה, אני מפספסת אוטובוס שעובר אחת ל-6 דקות ומרגישה כמו חתול רחוב אומלל שהחיים בועטים בו. התגובה האמוציונאלית שלי מבהילה סבא-ים מתוקים שמחכים לאוטובוס שיעבירם השוקה. הם מגלגלים את העגלות הצבעוניות שלהם אל עבר הקווטץ' הנפשי שהוא אני ומדברים על ליבי: "ילדה'לה, לא צריך דמעות. יבוא עוד אחד ממש עוד מעט, מבטיח").

המחשב שלי קרס אי שם ביום שישי, מיד לאחר שדודה שלי נפטרה. לפני שהוא השמיע את זמזומיו האחרונים, ניסינו להדפיס מודעה שתיתלה בלובי הבניין, וזו יצאה בצבע וורוד. אמא שלי, שהיא אדם מאד רוחני בדיוק כמו שאחותה הבכורה הייתה, הצטמררה ואמרה שזו דודה שלי אחראית לזה- דודה שלי שכתבה באחד משיריה שהיא תמות צעירה ושהיא מבקשת שלא נבכה עליה, כי היא סופסוף נגאלת מפארסת הקיום שלה. השתדלנו לקיים את המשאלה האחרונה שלה וללוות אותה בדרכה האחרונה בתחושת השלמה עם ההתרחשויות, כי אנחנו יודעים שאין משהו שדודתי ייחלה לו יותר מלהיפטר מהייסורים שלה. ביום הלוויה אמא שלי הקריאה שיר שכתבה לה והפרה הבטחה בת 22 שנים, הבטחה שלא תכתוב יותר. שתאפשר לדודתי ליצור מבלי להאפיל עליה. אני חושבת שזה דבר אצילי ביותר, לוותר על תשוקה שלך. על המאהב הגדול מכולם, על העט. להרים ידיים ולצאת מהזירה, תוך נתינת מילתך שלעולם לא תחזור אליה- מתוך כבוד ליריב שלך ורצון אמיתי לראות אותו זורח ומצליח. אבל לאמא שלי היו רגליים, לאמא שלי היו ידיים, לאמא שלי היה גב בריא, עטוף בעור רך ובתולי שלא נצבע בכוויות מכוערות. לאמא שלי היו ילדים. שהיא תיקח לאחותה מוכת הגורל גם את המילה הכתובה?

דלת הדירה פתוחה ומדי יום מגיעים עשרות של אנשים, לוחצים לנו את היד ומספרים על כך שדודה שלי עוררה בהם השראה. בוכים. מספרים על האשה שהיא הייתה בעיניהם. הרכבנו פינת זכרון בסלון עם הפורטרטים של דודתי ועותקים מ-6 ספריה שפורסמו ברוסית. הספר ה-7, שמתאר את קורותיה של המשפחה שלי במלחמת העולם ה-II, חסר את הפרק האחרון שלו. יום אחד, אני אשלים אותו וכמו שבטח הבנתם, הנשים במשפחה שלי מתייחסות למילים שלהן מאד ברצינות. בעלה מחלק את הספרים/ילדים שלה לעוברים ולשבים, מקווה שהאותיות המודפסות שלה יחדרו לכמה וכמה לבבות. שהיא תמשיך לחיות דרך העיניים שקוראות אותה. שהיא לא תישכח. השבעה הייתה אירוע השירה הגדול ביותר שנערך לכבודה של דודתי, וכך הוגשמה משאלה נוספת שלה- "אני רוצה למלא אולמות".

דודה שלי הייתה מרותקת בגופה לכסא גלגלים, אבל הכריזמה, חדות הלשון, הגאווה וחוש ההומור שלה ריחפו ממנו והלאה. היא ראתה את עצמה כשוות ערך לאחרים, לא זקוקה לרחמים של אף אחד, thank you very much. מדי בוקר היא משחה איליינר ביד אחת חלושה, מכופפת בצורה עוברית, ראשה שעון על השולחן. המטומורפוזיס של העיניים ארך שעה תמימה ואני הייתי ילדה קטנה שמביטה בה בפליאה. תוך כדי ליטוף של החתול, שאלתי אותה בשביל מה. למה היא צריכה את זה, מי בכלל שם לב. אפילו אני, שהייתי דם מדמה, לא הצלחתי לראות מעבר לשיתוק הגפיים ולכלוב הממונע והמרתיע. אבל לא דודה שלי. היא לא וויתרה על האיליינר ולעולם לא וויתרה על ההזדמנות לעשות דברים בכוחות עצמה, לאתגר את הגוף, את השכל, את המוסכמה החברתית. היא מעולם לא הייתה נכה או פחות טובה מכל אדם שצועד ברחוב בצעדים קלים, לא בעיני רוחה. "בגלל שאני אשה", הייתה עונה לי בזמן שעגילי קריסטל מצלצלים באוזניה.

דניאל, אחי הקטן, הכיר אותה רק בחיים האחרים שלה, הפחות חשובים בעיניי. חיים שהתאפיינו בדמות ראשית שמוטלת במיטה בתנוחה לא טבעית, מחוברת לדיאליזה. עשרות של כדורים צבעוניים משייטים במחזור הדם שלה על תקן שחקני משנה והיא לא מסוגלת להרים את ראשה, לא מסוגלת לראות, לא מסוגלת להיזכר במי אתה ובמה שהיית בשבילה, ורק שואלת מתי היא תמות. ואולי בשביל זה באת לבקר אותה? כדי לעזור לה למות? לא? ומחר? היא תחכה.

המילה האחרונה שדודתי אמרה לי הייתה "סליחה", לפני מספר שבועות. המילה האחרונה שאמא שלי אמרה לגופה החמה-עדיין של אחותה הייתה "לחכות", שחתמה את המשפט "אני יודעת שלא יכלת לחכות". המילה האחרונה שאמרתי לדודתי הייתה "סליחה", כאשר ווידאתי עם נציג מקדישא שהגופה שמולי זו אכן היא. סליחה על זה שלא תמיד הייתי הכמעט-בת שיכולתי להיות לך.