אז מה אני לובשת?

עגילים כסופים מh&m בברלין- 5 יורו עבור ששה זוגות של עגילים (אם אתם שואלים לדעתי הצנועה- 5 ש"ח זה חתיכת מחיר נהדר לזוג עגילי פפיון/פנינים צבעוניות/צמודי תנוך אחרים שלמרות שנים מדוגמות וטראומטיות בצה"ל, לא סר חינם בעיניי).
שמלה בלרינות ורודה שעלתה 15 ש"ח. נמצאה על קולב המציאות ב"אלוירה"- ברחוב שנקין בגבעתיים. אם הייתי צריכה לבחור בפריט בארון שזוכה ליחס לא פרופורציונאלי באופן שערורייתי בין המחיר שלו לבין המחמאות שהוא גורף- בשמלה הזו אני בוחרת. מה שאני אוהבת בה הוא שניתן לשחק איתה לפי מצב הרוח ולהתאים את האורך והגזרה שלה למדד המופקרות היומי.
אוקספורדים שחורים של nil, נקנו ב"מנסיני" לפני שנתיים בקירוב- עבור 200 ש"ח.
גולף שחור וגרבי צמר מחוררים- שמעטס מהארון, אבל שמעטס שימושי מאד לחודשי החורף הקרים (כל הישראלים בניכר שקוראים זאת בטח מחייכים לעצמם עכשיו אל מול הגוזמא הזו. כן כן, אתם! אני יודעת שאתם שם, הgoogle analytics לא משקר! (היי! ) לקחת חתלתול ג'ינג'י ולקרוא לו סימבה עדיין לא הופך אותו למלך החיות, או לקצת פחות... well... חתול, אני מסכימה אתכם. חורף אכזר טרם נראה במחוזותינו וטוב שאלוהי הסופות שיחרר לי קצת חבל, זה משאיר לי די זמן למציאת גברבר חסון).

אין, ברגע שאחותי תבין בתוך חלום המרשמלו שלה שספות כחולות גמדיות אינן ראויות למשכב אדם ותתעורר... זה יהיה הסוף של הבויפרנד הקונדסון הזה שלה! שיהנה מהפס שלו כל עוד הוא יכול!

ביום שני וויתרתי על 8 שעות של back to back דיונים על תקשורת המונים באוניברסיטה כדי להשתפשף קצת בתקשורת תאכלסית. שמתי פעמיי לאולפנים של רשות השידור בעיר הקודש (והפקקים) המקסימה שלנו- ירושלים. הוזמנתי ע"י נעם השדרנית, בחורה מתוקה ביותר, כדי להתארח בתכנית בנושא דימוי עצמי בקרב בנות ונשים צעירות ברשת א'. זו הייתה חוויה מרגשת מאד, למרות שלאחר מעשה, לא הייתי מצליחה להיזכר במה שאמרתי למיקרופון גם אם חץ וקשת היו מכוונים לראשי (ואם זה כלי הנשק הראשון שקפץ לי למחשבה, כנראה שמצבה של ישראל לא גרוע כמו שחבריי הזרים שומעים בחדשות. שומעים ובטוחים שהאקססורי החם לישראלית בחורף 2009 ובכל חורף בכללי הוא רובה תחוב בתוך השמלה).

ברגע שיצאתי מהתחנה ונפרדתי משני צור המקסימה שהתארחה יחד איתי ומנעם, קיבלתי טלפון. אבא שלי, נהג המשאית (15 טון ריספקט) התקשר אליי, כל כולו, כל קולו שבור לב. "לא הצלחתי לשמוע אותך! כל הזמן "פרצו" לי לשידור תחנות ערביות! ומאד רציתי! אוףאוףאוף!" (לקחתי חירות יצירתית עם ה"אוףאוףאוף", זה לא נאמן למקור. אבא שלי בכל זאת היה בצבא האוקראיני, בכפור האירופאי, ויצא שבת פעמיים (מה, שלמות? ) במשך שירות של שנתיים. אם יש משהו שהוא לא עושה, זה ליילל "אוף", ויתרה מזאת, "אוףאוףאוף". כשחזרתי הביתה, התיישבנו ביחד והקשבנו לוידאו- בשביל שנינו זו הייתה פעם ראשונה. כל כך מרגש וקצת מוזר כי זה ממש לא נשמע כמו הקול שלי! אחז בי דיבוק כנראה! אז שוב תודה לנעם וליתר הצוות על החוויה הירושלמית הרדיופונית ועל האירוח ותודה רבה גם למגיב האנונימי שהסב את תשומת לבי לסרטון הבא שמסקר את ציון הדרך הזה, יחד עם 6 החודשים הראשונים (ועד כה, היחידים) לחייו של בלוגסטר:



הסרטון הזה גרם לאמא שלי לטלפן לכל החברות שלה ולשאול: "על יו-ט-יובֵּה שמעת? עשו מהבת שלי סרטון שם!" אז תודה לך מר אנונימי על זה שהשקעת מזמנך וממרצך ושימחת אותי וגם מישהי שמאד יקרה לי. בהזדמנות זו, אני רוצה להודות גם לראש1 שבחרו להמליץ על בלוגסטר בגיליון שלהם השבוע, זו הייתה חתיכת הפתעה נעימה-





וכמובן... למרות שבטח קצת נמאס לכם אבל הנושא המרכזי של הפוסט הזה הוא בכ"ז מיחזור... תודה לכולכם על כל המילים הטובות שהשארתם לי בפוסטים האחרונים. עדיין אין לי מחשב וגם את הפוסט הזה אני כותבת על מחשב מושאל. והפעם, לפטופ-העבודה השחור והקשוח של שגיב, שמאד מתחשק לי להעלות לו וולפייפר של נאופטס ולהחליף לו את כל האייקונים בשולחן העבודה לערוגת פרחים אחת גדולה ושמחה ומרצדת. בקיצור ולפני שהוא שוב חוזר להבריח אותי עם הפן, תודה על זה שאתם כ"כ מתוקים ומלאי סבלנות. אני יודעת שאני עלולה להיראות כנבלה כפוית טובה שמעדכנת אחת ליובל אבל זה לא בגלל שאני לא רוצה, זה בגלל שאין לי את היכולת!

אוהבת אתכם עד השמיים ובחזרה,
שזה קצת משפט מעורפל כי לשמיים אין גבול אז זה יותיר אותי מרחפת לעד בניסיון אומלל לקיים את ההבטחה שלי,
ויקטוריה.