הסיבה לדיפרצ'ר המזדרז שלי הייתה אחותי חביבתי, שבדרך לא דרך, שכנעתי אותה להישאר 5 שעות באוניברסיטה ולחכות לי. בשורה התחתונה, לקרוא ולסכם המונים על המונים של פסקי דין זה משהו שאפשר ואף רצוי לעשות בספרייה של הפקולטה למשפטים כי את לא מתפתה לבלות שלושת רבעי שעה מול העלילה הדביקה של ימי חיינו (אין בעד מה, תסריטאים יקרים, אין בעד מה. באמת התפלק לי וקראתי לקישקוש בלבוש הזה עלילה [oh come on... אוסטין נתקע עם קארי המבוהלת במעלית ומאיזו סיבה עלומה, מוריד את החולצה שלו? חבל שפרשתי מלימודי פסיכולוגיה, הייתי יכולה לאבחן המרה של התקף חרדה להתקף ייחום-over-abs-of-steel כשיטה לגיטימית לטיפול בקלסטרפוביה ]). כשאת בספרייה, את גם לא נכנסת לשוונג של לשים כביסה-לקפל כביסה ובאופן כללי, עושה רושם שהזמן מנוצל בצורה יעילה יותר. אך כל זה מתקיים אך ורק אם אין לך אחות תאומה שחולקת איתך את אותם מרבדים של דשא קמפוסי ובולמת את תנופת החרישה שלך בהודעות SMS דו-יומיות של: "ראש כרוב יש לי שעה חלון, בואי קפה".

אז מילא שאני מכריזה על זה שאני מגיעה לדירה של אחותי למסיבת פיג'מות מול ערוץ דיסקאברי, אבל גם לגרום לה לחכות? תהיתי לעצמי בזמן שנופפתי לשלום לחבריי ללימודים ולא התעכבתי אפילו ל"ביי". כמובן שהרגשתי אשמה על כל דקה שבה אני גורמת לסיסטר להמתין בכניסה שכוחת האל לבניין רקנאטי, הלא הוא בית הספר למוסמכי עסקים (MBA) וגם לאלפי טיפשונים כמוני שחושבים שתואר ראשון בניהול זה לא רק דיפלומה חגיגית בגופן גוטמן יד בראש, נהדרת כבית גידול לקרדית האבק על הקיר וכסיבה לשחרור של "נה נה בננה"-ים שרירותיים אל עבר חדר ריק. ו-הופ! פתאום דילוגי האנטילופה האציליים שלי נחסמים בדלת הכניסה. ובדיוק שם, אמתכם הנאמנה מקבלת סטירה מנטלית מצלצלת.

"אווו, ויקוש, תכירי את מייקל... ונחשי מה, למייקל יש תואר מסטנפורד, אותנטי, ולא בשטיפת רצפות במסדרונות!" פתאום אחותי מגיחה עם עלם חמודות. "חה חה חה" / "חה חה חה" מחליפים ביניהם m הזו וm הזה, באינטימיות של חברים ותיקים. O_o זו התשובה ההבעתית שלי, בזמן שאני חוזה באחותי מחליפה בדיחות עם אותו מיקאלנג'לו. הוא מעונב, בלונדיני, מריח כמו קינמון וזורם איתה ברמה שגורמת לי לחשוב שהם חולקים מינימום הורה ביולוגי אחד או שהם גיבסו זה לזו שברים בקרסול בסוף מסלול צנחנים מרץ '99. "הא! איזה אנשים נחמדים יש פה בפקולטה שלך! רק לשבור את הקרח ומתגלה אוצר!", מציינת אחותי החמודה בדרכנו הביתה, בשפת החיוכית (עברית שנאמרת תוך כדי חיוך, שונה באופן מוחלט מהעברית המדוברת של "יאללה כבר גיברת, זוזי מהמעבר חציה! "). ופתאום זה מכה בי, היא צודקת.

זה עידן חדש (דרך אגב עידן, אם אנחנו לא נפגשים בסופ"ש, אין לך מה לדבר איתי בחיים שלך. וכן, אני יודעת שאני בעצם אשמה בזה שלא נפגשנו עד עכשיו וכן, סליחה על זה שלא הרמתי אתמול, לא ראיתי שהתקשרת ונו, הנימה המאשימה הבזויה שלעיל? מותר לי, אני בחורה, מה אתה מופתע? it's within the job description). אני חושבת שעד כה, עשיתי שגיאה טקטית חמורה. בשוק הפנויים-פנויות של שנת 2009, זה לא מספיק להיות חמודה. זה אפילו לא מספיק להיות חמודה ובגפך ולהיראות משועממת קלות ומתה לחברה טובה (מניסיוני, הרושם שהמכלול הזה יוצר, במקרה שלי, הוא לרוב "חמודה ואני שם את הכבד מוכה הג'וני ווקר שלי על זה שהיא סנובית רצחחח"). צריך להיות אקטיבית, צריך לשבור את הקרח!

כל כך הרבה זמן אני שם. שם, בין קירות אפורים שראו הרבה קפאין, לבבות שבורים ותובנות בתחום מערכות המידע (או שקר כלשהו אחר ). ים זמן אני שם ואני לא פגשתי אף בוגר סטנפורד או בוגר גן דיצה לילדים מחוננים (כולנו מחוננים אם להורים שלנו יש אמירה בעניין, הא? ). מבחינה סטטיסטית, יש בזה משהו לא הגיוני. הרי אני מבלה שם לילות כימים, ימים כלילות, מצאת החמה, עד צאת הנשמה, נגמר בדום נשימה. ופתאום אחותי מגיעה, נעולת-שגיב-פאשיוניסט כאילו שהיא כספת בבנק שוויצרי, סתם זורקת איזה הימהום לעבר יפה בלורית משובח גנטית ו-voila! נסגרה הפינה! נסללה הדרך לשיחה אמיתית ולבבית! בוגרי הivy league של העולם, תיזהרו... בכוונתי לשבור את הקרח. אני מגיעה ממוקדת וI won't take "no" for an answer. גם כי אני בחורה נחושה וגם... כי יש לי מכוש!

אז מה אני לובשת?

סריג V בצבע קרם- משהו כמו 60 ש"ח בסוף עונה של אחוזים מוזרים במשביר לצרכן.
שרשרת זהב עם תליון נוצה חרוט- אוסף משפחתי.
שרשרת עם תליון פרח (במקור היה מחובר אליו תליון נוסף, של עלה, אבל אני בעד פרק, הפרד ומשול)- 20 ש"ח בסייל ב"דיווה".
חצאית עור lace up- וינטאג', קיבלתי במתנה מחברה. תודה סילב'ושקה!
סניקרסי בד גבוהים ונקשרים של keds- אולד סקול לא נעלתי אותם שנים...
חיידקים.

סה"כ-

80 ש"ח ששילמתי לאחרונה, כל היתר ענתיקתי/מתנתי.

ותמונה של אחותי התאומה, האדם שתמיד נמצא מאחורי העדשה (בצורה לא צודקת ולא מוצדקת ). הפעם היא ניאותה להצטלם נו-כבר-יאללה-שיהיה-על-הדרך-אני-הרי-כבר-כאן-זריז-נו-ויק-זוזי-כבר:

אז מה היא לובשת?

ג'קט קשוח מ"קסטרו"- מתנה משגיב הפאשיוניסט שזכה באופן רשמי בתואר "הבויפרנד החמוד ביותר בפלנטה" (הג'קט עלה לו 200 ש"ח ביום הקנייה, אך כשאני שמתי פעמיי לסניף הקרוב לביתי, תג המחיר עמד על 379 ש"ח ).
גרביונים רקומים של "לודז'יה רוטקס"- 35 ש"ח ביריד באוניברסיטת ת"א.
חולצה פרחונית מודפסת- 35 ש"ח, "רנואר", shocking sale בעזריאלי.
שורט אקונומיקה- הכנה ביתית מג'ינס ישן ומתרחב, באורך מלא.
ואולסטאר שחורות, תואמות לאולסטאר של שגיב- מתנה משגיב. משתלם להיות אחותי, תאמינו לי.

סה"כ-

כמה שזה לא יוצא + שגיב מתוק אחד.

תודה לכולכם על הפידבקים ועל האהבה בפוסט הקודם, אתם מקסימים. אין דברים כאלה! אני מצטערת על זה שלא השבתי לכל התגובות, פשוט לא הספקתי... אלפי סליחות!

וברכות לבלוגסטר על הגיעו לרבע מיליון צפיות!