הבוקר ניגשתי לבחינה באחד הקורסים בתקשורת. עשיתי כל מה שיכלתי כדי לא לגשת, החל בלהכחיש את קיומה של הצרה בתחילת השבוע ולהתנהג כאדם חופשי (כשבסה"כ קיבלתי אפטר מהכלא) וכלה בניסיון נואש לקבל פטור מהקורס. ההברקה הזו הגיעה אלי כמה חודשים מאוחר מדי (=יומיים לפני המועד ב'), כשירד לי האסימון שייתכן שאני יכולה להיות פטורה מהקורס ע"ס לימודיי באוניברסיטה הפתוחה בתקופת חטיבת הביניים. שלחתי מייל מלא באנרגיות חיוביות למזכירת החוג ובה סיפרתי לה שלפני 8 שנים, למדתי את אותו הקורס באו"פ. היפ היפ הוריי, יש מצב לישועה! ואז חיכיתי לתשובה, מתרגלת את מנטרות "הסוד", עם שיר בלב. ואם כבר שירים בלב, אז veto הדניים הם לחלוטין הכוכבים של השבוע:



אין שום בעיה, ענתה לי הגברת, תספקי לי אישורים מקוריים על הקורס הקודם ונראה מה אפשר לעשות, אולי נוכל לפטור אותך מהקורס הנוכחי. ברגע שקיבלתי את תשובתה הטסתי את עצמי במורד המדרגות לחדר של דקי הקטן שמתפקד בין היתר כבית קברות לנעלי וואנס צבעוניות וכארכיב למסמכים ישנים. פירקתי את האב-אבא של כל קלסר שמצאתי ואפילו נתקלתי במכתבים ששלחה לי סטייסי, ה-pen pal שלי מדרום קרוליינה, כשהייתי בת 11. נכון סטייסי, בובי שלי באמת היה כלב יפה רצח. תעודות, אישורים, דו"חות, תמונות שלא עברו סלקציה לאלבומים... חיים שלמים של כמה אנשים מתועדים בתיקיות צבעוניות, בסדר אלפביתי. בסופו של דבר, מצאתי את האישור שנשלח אלי על סיום הלימודים בקורס. "שיא-אללה!!! 6 נקודות הממזר הזה היה! אז לא רק שאהיה פטורה בסמסטר הזה, אלא גם אהיה פטורה מהקורס הממשיך בסמסטר הבא!!! 2 בחינות זה חוסך לי וערימות של כאב ראש! ", חשבתי לעצמי בהכי מוהאהאהא גריזלדה-אוכלת-את-הוגו-ללאנץ' שאפשר. שיאו, כמה שהייתי מרוצה מעצמי באותם רגעים.

סרקתי את האישור, שלחתי וריפרשתי את התיבה שלי בקליקים אובססיביים ומופרעים נוירולוגית ביד אחת וכסיסת ציפורניים ביד השניה. נו, נו, נו. הזמן לא זז. "מצטערת, אבל אנחנו מאשרים רק קורסים שציונם מעל 85" ענתה לי בחביבות המזכירה אחרי דקות ספורות שנדמו כנצח. באותו הרגע הרגשתי כמו ג'ייק מטיטאניק שהצליח להחזיר מלחמה לגלי האוקיינוס והקרחונים ועלה לשאוף אוויר, רק כדי שרוז תדחוף אותו מהקרש ותבקש ממנו למסור ד"ש בשמה לאלמוגים שם למטה. "אבל אני ממש בסדר גם עם ציון שהוא כמעט 80! חוץ מזה שכמעט 80 בכיתה ט' שקול לכמעט 100 בכיתה שנה-א-באוניברסיטה-של גדולים!" חשבתי לעצמי אבל כבר ידעתי שזה אבוד אל מול הנהלים הביורוקרטיים שמנצחים תמיד. אחרי ששוב פעם הזכרתי לעצמי שאני מוכרחה לקנות למזכירה הסופר-דופר-סבלנית של תקשורת איזה כרטיס ברכה שמוקיר תודה, ידעתי שאין תירוצים יותר ואני מוכרחה ללמוד. אז התאבדתי על זה. כל כך התאבדתי על זה שכבר הרגשתי שהמוח שלי כבד מרוב מחשבות ועובדות וציוני שנים ושמות חוקרים. בחיי שפחדתי להתעטש שמא איזו תיאוריה ניאו מרקסיסטית תימלט לה החוצה!

התכוונתי להתעורר היום מוקדם מוקדם (Fucking 4 a.m) כדי להמשיך ולהתחרשן ברבאק שלי. בסופו של דבר, הצלחתי להתגרד מהמיטה רק לקראת 6 בבוקר, וגם זה כי נזכרתי שלפני שנרדמתי, שמתי ביד באי-ביי על פלטפורמות משגעות של ניין-ווסט והסתקרנתי לראות מה עלה בחלקי (גנבו לי את הביד, למקרה שאתם תוהים. You win some, you lose some). המבחן זרם בסדר ולפני אח שלו שבא לבקר בשבוע הבא, חובה לעשות פוס משחק, להתרווח לאחור עם כוס קולה ולצפות בכמה פרקים של סופרנטורל, לקראת שינת יופי חיונית שמאפסת את שעון הנומי-נומי מחדש.

ממש עוד מעט גיאקי ואני הולכים להצגה וזה בגדר ניקוי ראש הכרחי... ידעתי שמאחורי הסטודנט הזרקן הזה מסתתר איש תרבות מהשורה הראשונה!

אז כמו שסיפרתי לכם בתחתית הפוסט הקודם, מצאתי עבודה. מבחינתי, הזרקור לא צריך להאיר על החדשות המשמחות בנטו כי אם על תמונה הרחבה יותר, על הברוטו, על תחילתו של הסיפור. על ההחלטה לחפש עבודה באופן רציני במקום להשתקע לאחור על הספה, עם כוס קולה תוססת ו"The bell jar" של סילביה פלאת' ולקחת את הזמן. וכמובן, בל נשכח, לתבל את זה בקורט התבכיינות על כך שממש לא היה מזיק לי ריפוד בחשבון הבנק. התחבטתי בשאלת המשרה תקופה ארוכה- הרי גיגים זמניים פה ושם, עבודות סטודנטיאליות, הם לא משהו שאפשר לסמוך עליו ולחיות ממנו. מעבר לכך, זה בהחלט לא מאפשר למוכה הגורל שבנדון לעשות תכניות גדולות ויהירות כמו יציאה לחופשה בקיץ (ואני חושבת שאני לא צריכה לספר לכם לאן היצור האומלל שהוא אני מתכוון לטוס ).

 

אבל אסור לשכוח שבנוסף ללימודים בדו חוגי, יש לי גם את העסק של הבלוג- הייתי אומרת לעצמי. ואולי לקרוא לו "עסק" זה קצת לקפוץ מעל הפופיק- הייתי גם עונה (סכיזופרניה להמונים). באופן אישי, כשאני שומעת את המילה "עסק" (עוד "עסק" אחד ואני אצליף בעצמי!), מלאכים לוחשים לי "קא-צ'ינג!" לתוך האוזן ואני מתחילה לראות ירוק, ולא של כרי דשא גוש דן-יים דמיוניים. ומה הקשר בין זה לבין המציאות? אני מאד נהנית מהעשייה הזו, זה מה שאני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה" ולשמחתי, אני זוכה לפידבקים חיוביים מכם וגם מהעולם המקצועי. אז כמובן שתיאורטית, אין לי שום כוונה להוריד את הסטילטו מהגז.

 

אבל בסופו של היום, הרי אני ממשיכה ללמוד ולא מקדישה 100% מזמני לכתיבה ולאופנה ולצילום שהם אוטוביוגרפיים, אז אין לי תירוץ לא לנתב חלק נוסף ממרצי לאפיק ש... יכסה לי את המינוס (וסליחה על התיאור הלא פיוטי ). אז בעידודה של אמא, של אחותי ושל החברה הכי טובה שלי ותוך הזזה והתעלמות משיעור פה, שיעור שם (אוו, שובבה) התחלתי לעבוד במשרד עו"ד מספר ימים בשבוע. אתמול היה היום ה-1 שלי בעבודה וזה היה יום טוב. אם להיות כנה לחלוטין, זה היה מעט overwhelming להגיע ליום עבודה של כמעט 9 שעות, למרות ניסיון של כמה שנים שיש לי בעבודות משרדיות. אבל כך או אחרת, זה כמו לרכב על אופניים וif you set your mind to it, אתה יכול גם להגיע לטור דה פראנס (שיט! גיליתי לכם את היעד לטיול! ).

 

כרגע, התחושה הכללית שלי מצוינת ואני נרגשת מאד לרענן את הפונץ' שהוא החיים שלי בקצת רום של עסקאות רכישת חברות. לא מוקדם מדי להעיד שהמעסיקים שלי עושים רושם של אנשים מדהימים ולא רק מבחינת הרזומה המפואר שלהם והבחורה שחפפה אותי למשך יום אחד? פשוט מתוקה אמיתית ובאמת רוצה שאני אצליח. אפילו אין בי חששות לקראת יום א'- שבו אהיה לבדי במשרד. ולמען השם, אפילו יש מקדונלד'ס מתחת לבניין (יש מקדונלד'ס מתחת לכל freakin' בניין והנה אני מתייחסת לזה כמו לאות מיסטי משמיים )... אז כן. אני מרגישה שזה נועד להיות ושזו הייתה ההחלטה הנכונה. 

 

מחרתיים אני אגיע לעבודה ובעצם אקפוץ קפיצת ראש לתוך הבריכה, בתקווה שזה לא יסתיים בתפרים ובתביעת נזיקין כלפי אלוהים ותחושת כישלון. אז בבקשה תאחלו לי הצלחה ותחזיקו לי אצבעות. & (זו הנפשה שהרגע המצאתי להחזקת אצבעות, עובר מסך? ) ונעבור לחיים הפרטיים שעדיין יש לי (איזה כיף, עידן ואני הולכים לאיזו הופעה מחר! וואי, אני מה זה אקבל מכות על זה שלא הקלקתי על הקישור שהוא שלח והואלתי בטובי להאזין למי שאנחנו הולכים לראות בלייב. הו, זה כל כך זרקני מצדי... אבל מצד שני, זה אמור שאני סומכת עליו ב-100%, לא? ).

 

בכל מקרה, לענייננו. השמיים דלפו בחוץ, אז אחותי ואני הצטלמנו בין 4 הקירות שלה ושל שגיב במקום להתמודד עם הלוגיסטיקה של הכפור והבחוץ. מספיק שאני סוחבת מטריית ענק לכל-מקרה ולכל-מקום, אז גם להעמיס על עצמי מצלמה? בהזדמנות זו, אני רוצה להודות למיקי על זה שהיא הייתה כל כך נדיבה בחודשים האחרונים. על זה שהיא קרעה את התחת במשרד עו"ד יחד עם לימודים בפקולטה הסופר תובענית למשפטים באונ' ת"א... ובלי פרצופים, בלי תחושת תרעומת, תמיד שלפה את הוויזה השחוקה שלה ושילמה גם עלי.

 

 

 

(או לה לה, me likey)

 

 

 

שמלת טריקו ירוקה (?) עם גב ממוחשף- 30 ש"ח בתחנה מרכזית.

שרשרת כסופה שחורה מ"דיווה"- 19.90 ש"ח בסייל.

ונעלי עקב שחורות מדהימות מspring- עלו 140 ש"ח בסוף עונה.