למרות שאני תל אביבית והאוניברסיטה ואני ממוקמות באותו איזור חיוג- השינוע אליה ובחזרה הוא הוויה דלורוזה הפרטית שלי, כל בוקר וכל ערב מחדש. אתמול, אחרי שהסתיימו להן 4 שעות סטטיסטיקה אחרונות, לסמסטר זה לפחות (plenty more where that came from ), התחלתי את המסע הארוך הביתה.

זה התחיל מבטיח, בחיי. היה לי מקום לשבת באוטובוס הראשון מבין שניים שעליי לתפוס (אולי כי אין הרבה פקולטות ששוקקות חיים בלילות כמו זו של ניהול) ואפילו הייתה לי סוללה בנגן ושתי אזניות פועלות. כעבור 40 דקות של נסיעה מונוטונית, התחלתי להרגיש את ארוחת הערב שלי בגרון. הפסקתי את מערכת היחסים הסאדו מאזוכיסטית עם האוטובוס הזדוני וירדתי באחת השכונות היותר ידועות לשמצה של העיר. הייתי אמורה לתפוס קו קונקשן נוסף שיביא אותי לפתחו של ביתי הקט אבל הרגשתי מאד בחילתית וחסרת חמצן. החלטתי לטופף הביתה ברגל מתוך מחשבה שהאוויר הצח, בטמפרטורה של 587- מעלות בערך, יעשה לי טוב.

לדאבוני, הרוח שהכתה בי ועשתה שמות בשיערי הפזור עדיין לא גרמה לי להרגיש שאני בסדר וממש הרגשתי את הדם אוזל מתוך הפנים שלי. התחלתי לרצ'רץ' את השמלה שלי למטה דרך מעיל הטרנץ' שלבשתי, בניסיון ליצור לעצמי איזה מרווח מלאכותי לנשימה. זמנים נואשים מביאים למעשים נואשים, מסתבר. גם אחרי שכבר בעטתי את השמלה ממני באמצע הרחוב וסיננתי איזו קללה לבבית, התנצלתי בפניה וקיפלתי אותה יפה יפה בתיק, המשכתי להרגיש מטושטשת וחנוקה. בחרתי שלא לעשות עניין גדול מזה שאני רואה להקה של רמזורים במקום אחד בודד, נו מה. יום קשה.

הגעתי הביתה ולא לקח לי הרבה זמן להתעלף כמה דקות אחרי שאמרתי "שלום" אילם-כמעט לכל ה-gang. זו פעם שניה שבה אני מתעלפת ב-22 שנותיי ותרשו לי להגיד לכם שזו חוויה סוריאליסטית לאללה, בדיוק כמו שזכרתי אותה. או לא זכרתי.  כי לא ממש זוכרים שום דבר חוץ מאשר את הקולות והצבעים של העולם מתעוותים ומתמוגגים לתוך כלום in 3...2...1. אחרי בדיקה מהירה, מסתבר שלחץ הדם שלי התבסס לו אי שם בתחום ה-double digits, מה שגרם לאמא שלי להזדעק על כך שאני חסרת בושה- למה אני מתישה את עצמי? *הלו, גברת, טוק טוק. אני הקורבן פה *

לפני שנרדמתי ועברתי לעולם שכולו טוב, הבטחתי למשפחה הדואגת שלי שעד סוף ינואר אני רואה רופא (ינואר ינואר, אבל בחוזה בע"פ הזה לא צויין לאלפיים וכמה הינואר הזה שייך ). הדבר האחרון ששמעתי לפני הבלאק אאוט המבורך של הלילה היה דיאגנוזה מבריקה: "זה בגלל שאת לא ישנה/אוכלת/שותה/נושמת/נחה/מתפללת לאלוהים מספיק!!!" לָה, באמת? אבחנה כל כך ספציפית? Note to self: להבא, להתעלף בפרטיות ובצנעה.

אז כל הסיפור הארוך הזה כאן כדי להגיד לכם תודה על כל האהבה ולהסביר למה ירדתי למחתרת השבוע ובכלל לא שמעתם ממני. הייתי עסוקה בלהתיש את עצמי בהכנה לקראת 9 (!!!) הבחינות שלי, בעבודה במשרד ובעצם, בבישולי הגול (העצמי) המלודרמטי של אתמול. אל דאגה, אני מאמינה שבקרוב מאד צבע הסיד שמעטר את פניי ייעלם וענייני הבלוגסטר והחיים הפרטיים שלי (כן פשושן, זה מכוון אליך. אני כל כך רוצה לראות אותך כבר!) יחזרו לשורה. 

אז מה אני לובשת? Wearing myself out, apparently.