הגעתי לפני השיעור הראשון שלי כדי לצלם חומר בקורסים שנעדרתי מהם פה ושם והתמקמתי בקומה 2- של הספרייה, מצלמת לי בזרימה טובה (מלבד כמה תקיעות במכונה), לא מוטרדת משום דבר. כעבור איזה 500 עמודים ומשימה אחת שהושלמה בהצלחה של לגשר על הפער ולתת לסאנז אוף ביטצ'ז טעימה מהאבק שלי, ארזתי את עצמי לקראת הפוך של בין ערביים.

בדרכי החוצה מהבונקר התת קרקעי של חדר הצילומים, נתקלתי בידיד שלי, שרוע על כורסאות. זו הייתה הפגישה המקרית ביותר שהתרחשה בתולדות המין האנושי. ישבתי איתו וצ'יטצ'טנו לנו בכיף כיפאק, ואז הוא שאל אותי מה מצבי בקורס "תקשורת חזותית" של הסמסטר הקודם, יודע שאני בכלל לא מאופסת על הטוסיק של עצמי בסוגיה הזו ששמה השכלה אקדמית. "אני במצב של נוכחות-היעדר, עוד לא התחלתי ללמוד", עניתי בחיוך, עם הנפת שיער שאננה ולא מודעת לזוועה שעומדת להתרחש אוטוטו- "המועד ב' הוא רק ב-27, בעוד כ-3 שבועות מה-wednesday האביבי שלנו", הוספתי. "לא", ענה לי יוני, "המבחן הוא ב-7.5".



"יענטו מחרתיים??!?!??!?!!!!!! " צווחתי באמוק. ככה באמוק שיוני פער עיניים והגבות שלו כמעט התנשקו עם הפוני שאין לו, ככה באמוק שיש מצב ששברתי ביצי ציפורים שקיננו על העץ מחוץ לספריה עם הצליל הלא טבעי הזה. "אבל יוני, מה אני אמורה לעשות עכשיו? כמעט ולא הגעתי לשיעורים ואני מוכרחה לגשת למועד הזה כי לא ניגשתי לראשון! ", שאלתי את ג'ונתן האביר (=ספוילר) והפלתי עליו את האחריות לכל צרותיי. "תירגעי", אמר לי יוני בשיא הנונשאלאנט ותפס בזרועי שחיפשה אקדח או חבל תלייה בתיק הפרחוני שלי. צ'יאק צ'אק, הוא שלח לי סיכומים וחלק איתי פוינטרים ומסקנות מהבחינה שלו. מרגישה כאילו שהשמיים נחרבו עלי ורואה את אש הגיהנום בכל מצמוץ, דפקתי ספרינט הביתה. קניתי כמות תעשייתית של קולה והעמדתי פנים שאני מוכנה ל-36 שעות של מוות מוחי, של שאהידיות על הבחינה הזו, של הקרבה מלאה.

כעבור יום וחצי של תודעה מחוקה לגמרי מרוב הפגזות של מושגים ותיאוריות, אני יכולה להעיד שאני את שלי עשיתי, más o menos, ואפילו השחלתי שם ב-4 בבוקר ביד זוכה במכופתרת של abercrombie & fitch. דבר אחד בטוח- ניסיתי והשתדלתי והחזרתי מאבק לשעון האכזר ולנסיבות שהיו נגדי בגלל בלבול תמים ומטופש בתאריך הבחינה. אז אולי לנחול תבוסה שתפנצ'ר לך את הלאקי סטרייט של ציונים פנטסטיים, אבל לפחות לעשות את זה בעודך kicking and screaming.

עלמה במצוקה זועקת "אוי ואבוי לי"
ואז מגיע בדהרה האביר סר יוני
פעם אחרי פעם הוא מציל לה את התחת
וחברות נפש ביניהם פורחת
להלהלהלה
~שיעול~
להלה
♪ ♪ ♪
♩ ♩
♬♬♬♬♬♬♬


מתוך: "שירי הלל ליוני", פרוזה מודרנית, מהדורה VIII, מאי 2010.
תחת הפרק: טקסטים לספרי מחזור קיטשיים.

ועכשיו אני מרגישה שכל הגודש הזה וכל האינפורמציה מתחילים להתנקז מהשכל שלי... כמו בלון מחורר בסיכה פצפונת שמאבד את כל התכולה שלו עם כל רגע שעובר... הראש שלי מפנה מקום לדברים טובים, טובים באמת. טובים כמו שמפניה בשישי בערב (זה כבר אוטוטו) ופס קול שמדגיש את העובדה שהחופש הוא מעבר לפינה, אחרי עוד קצת עבודה:

נעלי כלוב שמנתיות של spring- עלו 150 ש"ח בסוף העונה האחרון.
קרדיגן בהיר וצמרירי שנמצא ברשותי כמה שנים טובות (אגב, אני מסרבת להאמין לטענה שהשנים הטובות כבר מאחוריך אם את מתקרבת לאמצע שנות ה-20 שלך )- הוא חסר תווית ואם להיות כנה, אין לי מושג איך הוא הגיע לרשותי.
טבעת לב משובצת יהלומים וטבעת אובלית ורודה- התכשיטים האהובים עלי, הועברו אלי בירושה מאמא שלי (זה נשמע כאילו נפטרתי ממנה בטרם עת. חס ושלום )

מטפחת משי פסטלית ענקית שהייתי מתחתנת איתה אילולא זה היה פטיש חפצים מוזר - נמצאה באחת המגירות של אמא שלי בעת שיפוצים, עוד אחת מהפנינים הניינטיזיות שלה. היא הועברה אל חדר הארונות שלי והונחה במקום הכי בולט לעין שיכלתי לחשוב עליו, כדי חלילה לא לשכוח שהיא ברשותי. מאז עברו כמה חודשים וכמה מישושים סוטים שאני מכחישה כל קשר אליהם בדיעבד, אבל אני לא איבדתי תקווה. ופתאום, נתקלתי בחצאית הפרחונית הנהדרת הזו בתחנה המרכזית (אחותה התאומה והצבעונית של החצאית מהפוסט הקודם) והתחלתי לזמזם לעצמי מחרוזת של שירי הללויה והודיה. בשלב זה, זירזתי את עצמי כדי לשלם, כי בואו נגיד שויקטוריה ששרה בציבור יותר מסוכנת לחברה מאשר ויקטוריה שלוקחת מסוק אפאצ'י לטיסת מבחן מעל שנקין, ביום קיץ מהביל שבו כל עם ישראל חי ועומד בתור כדי לעבור במעבר חציה אלנבי-אי ועוד מקטלג את הזוועה כ"חווית קניות אורבנית".

סימנים כחולים על הברך- קיבלתי במתנה מאוניברסיטת ת"א. המנוולים המכוערים האלה מסכמים יפה את השבוע שעבר עלי ובמהלכו הרגשתי כמו קורבן של החיים- עייפה, מדופרסת וחסרת מוטיבציה לעשות כל פעילות שהיא לא נשימה בסיסית. זה התחיל בזה שאני ועידן, חברי הטוב, רבנו. בלהט הרגע אני לא ידעתי על מה אנחנו מתווכחים בכלל אבל יריתי מרגמות. אני גם די בטוחה שהוא כלל לא היה מודע לכך שעבר בינינו חתול שחור, כי... well... איך לנסח את זה... אממ... המממפ... אפצ'י! הא! כי הוא גבר. זה מצחיק שאצלי ההתרחשויות הפכו לפרק המלודרמה היומי (נו מה, הורידו את "ימי חיינו" משידור, צריך להשלים את החסר איכשהו ) ואילו עידן היקר פשוט העביר אותן לסדר היום כאילו שהייתי סנדביץ' צהריים שגרתי. עם סלמי. סלמי זה טוב. אבל סלמי עם אישיות. לא משהו תפל כזה. ומהצמחונים סליחה. בכל מקרה, מאז כבר הספקנו להתפייס ומה שנשאר בתוקף הוא זה שאני מתגעגעת אליו וכבר סופרת לאחור עד הרגע שבו שנצפה שוב ב-keith ביחד ונטחן mike & ike עד כאב לסת, מה שיקרה בעוד מספר ימים.



(לא מצאתי טריילר שיעשה לסרט המקסים הזה צדק, אז נסתפק בפס הקול)

מעבר לכך, השבוע היה גדוש בהתרחשויות מרגיזות נוספות שאילו הן היו בגדר עניין מקומי, הייתי עוברת עליהן בשתיקה. אבל כשמדובר בדפוס שנראה שכל מטרתו היא to push my buttons, אין מה לעשות... the buttons are being pushed. בואו ניקח את שלשום כדוגמא. עליזה בערך כמו חייל אמריקני שמשולח לעיראק, יצאתי לאוניברסיטה לשעתיים בלבד, אחרי שקיבלתי הודעה על ביטול שיעור של בוקר. כמובן שהאוטובוס שבאמצעותו שינעתי את עצמי ליעד היה הזנב של זחל תנועה אחד גדול ואיטי להכעיס וזכיתי להתענג ככה בכביש רק כדי לגלות בסוף שגם השיעור הלילי שלי בוטל- 3 דקות אחרי שהוא היה אמור להתחיל, מה שהתברר כלא נכון אחרי שכבר חזרתי הביתה... פשוט היה שינוי בחדרים.

ואם עד עכשיו לא שכנעתי אתכם בכך שזה לא היה שבוע איי איי איי, אז נוכל לבחון את אתמול כדוגמא מלבבת לחוסר המזל שלי. מאמצי הלאסי-חוזרת-הביתה גבו שעה וחצי (!) אומללה מזמני ולהזכירכם מדובר במסלול פנים-עירוני של איזה מטר ופיסטוק חצי נגוס, זו ישראל הפטיט למען השם! לא חוצה מוסקבה! כשנכנסתי הביתה, רטובה ורועדת כמו עלה נידף, פשוט פרקתי כל עול, התפשטתי והתמרחתי על המיטה שלי כאילו שאני חמאה בטמפרטורת החדר והסדינים שלי הם בגט צרפתי של בוקר.

את הפוסט הזה אני כותבת מאוחר מדי בלילה, מתוך פיג'מה של פו הדב ואף נוזל והתמונה הזו צולמה לפני... וואו, אני אפילו לא יודעת מתי בדיוק מאז הפעם האחרונה שבה התראינו. איבדתי כל תחושה של זמן. מה שכן, היה מזג אוויר נעים ועשינו בילוי בנות ואמרתי לעצמי שאם אני אתלבש כמו גביע שגדוש בגלידת פונץ' בננה, אולי זה ישפיע על הכאוס של ה"תעצרו את החיייים, אני רוצהההה לרדת!!!! " שהתעגן לו בנפש בימים האחרונים. ונחשו מה... אני אמנם לא חסידה של תיאוריות עזרה עצמית בשנקל... אבל זה עבד. באמת הרגשתי מבסוטית, שלווה יותר. ולכל הציניקנים, לא! טקילות לא היו מעורבות בדבר, טיהי!

(אוף נו. $*^$#@. למה אני לא מצליחה להירדם? )

What am I wearing?

Creamy cage heels- from Spring
A subtle yellow hue cardigan- Oh. That old thing? I have no idea, it's in my closet for ages now

Floral layered skirt- bought in the Tel-Aviv central bus station, it's a more colorful sibling of the B&W mini worn in the previous outfit post
An exquisite pastel kerchief- it used to belong to my mum, another one of her 90's gems which I coveted and eventually put my filthy fingers on
Golden rings- A heart shaped diamond encrusted piece and a pink oval baby- Received as gifts from my mum in return for a promise that I'll pass it to my kid daughter as well, assuming I will have one. If so, Isabella will most definitely be her name

נעלי עקב שחורות של josef- עלו 50 ש"ח בחנות עודפים גמדית ברח' קינג ג'ורג' בת"א (מול הטאג וומן, פחות או יותר, קרוב לשוק בצלאל, מבטיחה לבדוק את המספר המדויק בפעם הבאה שאעשה קניות באיזור).
חצאית שכבות בהדפס פרחוני וגופיה אפורה בהירה- 30 ש"ח ו-10 ש"ח בהתאמה, בתחנה מרכזית- "בזאר התחנה" (השם לא נשמע מבטיח, אני יודעת ) בקומה 6 (ולא 7! תודה ל-wanderlust struck היקרה).
כובע beanie אפור- 10 ש"ח, אתם בטח כבר מדקלמים מתוך שינה איך הוא הגיע לרשותי. גם הוא נקנה במהלך גיחה לתחנה המרכזית שבה אחותי איתרה סטנד כובעים סופר דופר משתלם ליד הסבארו (כן כן, קניתי את אותו הכובע בכל הצבעים שהסקאלה יכלה להציע לי. אני מסרבת להגדיר את זה כפרץ של בזבזנות, מבחינתי זו רכישה שנעשתה מתוך ראיה לעתיד והבנה מושכלת שהפריטים האלה ישמשו אותי רבות בחורף. אז, פסססטטט... אם אתם מקבלים טלפון מהבנק שלי... זו הגרסא שאתם צריכים לדבוק בה ).
גרביונים אפורים מחורצים של "דלתא"- 32 ש"ח לאחר הנחה של 20%.
תיק קלאץ' ענתיקה-תי שהשתמר בצורה מרשימה- הוחרם מהארון הצבעוני של אמא שלי. סוף שנות ה-80 היוו תקופה מדהימה לחיות בה מבחינה אופנתית, או מה?
שרשרת כסופה עם תליון מפתח- הכנתי בעצמי. המינוח הזה קצת פומפוזי וגורם לזה להישמע כאילו שהייתה פה איזו יוזמה מהפכנית או חשיבה מאומצת אבל בסה"כ חיברתי מפתח מתיבת תכשיטים ישנה לסוגר והשחלתי את הבונבון הזה על שרשרת... c'est tout.
טבעות פפיון ושות' (כל המרבה הרי זה משובח ומבורך) של קסטרו- כל הצבר הזה עלה 20 ש"ח בסוף העונה האחרון.

שתהיה לכולנו שנה של אהבה!

What am I wearing?

A layered floral mini skirt, a light Grey top and a woven beanie hat- bought for pennies, on different occasions, in the Tel Avivian central bus station (which also functions as a shopping district for the brave)
A silver key necklace- was made by me. I figured I will enjoy this sweet little key a whole lot more than the old jewelery box which was protected by it

Furrowed Grey stockings- from "Delta". If they rip, I will commit suicide- and in the messiest, most vengeful way possible
A bow tie ring and its friends- bought in the Israeli mega successful Castro
Black pumps with lace ornaments- by Josef
My mum's well preserved baby clutch- thank God for the 80's

May this year be filled with adventures and only good romance (well, these two kinda contradict one another, don't they? ), see you next post-Valentine