נעלי כלוב שמנתיות של spring- עלו 150 ש"ח בסוף העונה האחרון.
קרדיגן בהיר וצמרירי שנמצא ברשותי כמה שנים טובות (אגב, אני מסרבת להאמין לטענה שהשנים הטובות כבר מאחוריך אם את מתקרבת לאמצע שנות ה-20 שלך

)- הוא חסר תווית ואם להיות כנה, אין לי מושג איך הוא הגיע לרשותי.
טבעת לב משובצת יהלומים וטבעת אובלית ורודה- התכשיטים האהובים עלי, הועברו אלי בירושה מאמא שלי (זה נשמע כאילו נפטרתי ממנה בטרם עת. חס ושלום

)
מטפחת משי פסטלית ענקית שהייתי מתחתנת איתה אילולא זה היה פטיש חפצים מוזר

- נמצאה באחת המגירות של אמא שלי בעת שיפוצים, עוד אחת מהפנינים הניינטיזיות שלה. היא הועברה אל חדר הארונות שלי והונחה במקום הכי בולט לעין שיכלתי לחשוב עליו, כדי חלילה לא לשכוח שהיא ברשותי. מאז עברו כמה חודשים וכמה מישושים סוטים שאני מכחישה כל קשר אליהם בדיעבד, אבל אני לא איבדתי תקווה. ופתאום, נתקלתי בחצאית הפרחונית הנהדרת הזו בתחנה המרכזית (אחותה התאומה והצבעונית של החצאית מהפוסט הקודם) והתחלתי לזמזם לעצמי מחרוזת של שירי הללויה והודיה. בשלב זה, זירזתי את עצמי כדי לשלם, כי בואו נגיד שויקטוריה ששרה בציבור יותר מסוכנת לחברה מאשר ויקטוריה שלוקחת מסוק אפאצ'י לטיסת מבחן מעל שנקין, ביום קיץ מהביל שבו כל עם ישראל חי ועומד בתור כדי לעבור במעבר חציה אלנבי-אי ועוד מקטלג את הזוועה כ"חווית קניות אורבנית".

סימנים כחולים על הברך- קיבלתי במתנה מאוניברסיטת ת"א.

המנוולים המכוערים האלה מסכמים יפה את השבוע שעבר עלי ובמהלכו הרגשתי כמו קורבן של החיים- עייפה, מדופרסת וחסרת מוטיבציה לעשות כל פעילות שהיא לא נשימה בסיסית. זה התחיל בזה שאני ועידן, חברי הטוב, רבנו. בלהט הרגע אני לא ידעתי על מה אנחנו מתווכחים בכלל אבל יריתי מרגמות. אני גם די בטוחה שהוא כלל לא היה מודע לכך שעבר בינינו חתול שחור, כי... well... איך לנסח את זה... אממ... המממפ... אפצ'י! הא! כי הוא גבר.

זה מצחיק שאצלי ההתרחשויות הפכו לפרק המלודרמה היומי (נו מה, הורידו את "ימי חיינו" משידור, צריך להשלים את החסר איכשהו

) ואילו עידן היקר פשוט העביר אותן לסדר היום כאילו שהייתי סנדביץ' צהריים שגרתי. עם סלמי. סלמי זה טוב. אבל סלמי עם אישיות. לא משהו תפל כזה. ומהצמחונים סליחה.

בכל מקרה, מאז כבר הספקנו להתפייס ומה שנשאר בתוקף הוא זה שאני מתגעגעת אליו וכבר סופרת לאחור עד הרגע שבו שנצפה שוב ב-keith ביחד ונטחן mike & ike עד כאב לסת, מה שיקרה בעוד מספר ימים.
(לא מצאתי טריילר שיעשה לסרט המקסים הזה צדק, אז נסתפק בפס הקול)
מעבר לכך, השבוע היה גדוש בהתרחשויות מרגיזות נוספות שאילו הן היו בגדר עניין מקומי, הייתי עוברת עליהן בשתיקה. אבל כשמדובר בדפוס שנראה שכל מטרתו היא to push my buttons, אין מה לעשות... the buttons are being pushed.

בואו ניקח את שלשום כדוגמא. עליזה בערך כמו חייל אמריקני שמשולח לעיראק, יצאתי לאוניברסיטה לשעתיים בלבד, אחרי שקיבלתי הודעה על ביטול שיעור של בוקר. כמובן שהאוטובוס שבאמצעותו שינעתי את עצמי ליעד היה הזנב של זחל תנועה אחד גדול ואיטי להכעיס וזכיתי להתענג ככה בכביש רק כדי לגלות בסוף שגם השיעור הלילי שלי בוטל- 3 דקות אחרי שהוא היה אמור להתחיל, מה שהתברר כלא נכון
אחרי שכבר חזרתי הביתה... פשוט היה שינוי בחדרים.
ואם עד עכשיו לא שכנעתי אתכם בכך שזה לא היה שבוע איי איי איי, אז נוכל לבחון את אתמול כדוגמא מלבבת לחוסר המזל שלי. מאמצי הלאסי-חוזרת-הביתה גבו שעה וחצי (!) אומללה מזמני ולהזכירכם מדובר במסלול פנים-עירוני של איזה מטר ופיסטוק חצי נגוס, זו ישראל הפטיט למען השם! לא חוצה מוסקבה!

כשנכנסתי הביתה, רטובה ורועדת כמו עלה נידף, פשוט פרקתי כל עול, התפשטתי והתמרחתי על המיטה שלי כאילו שאני חמאה בטמפרטורת החדר והסדינים שלי הם בגט צרפתי של בוקר.
את הפוסט הזה אני כותבת מאוחר מדי בלילה, מתוך פיג'מה של פו הדב ואף נוזל והתמונה הזו צולמה לפני... וואו, אני אפילו לא יודעת מתי
בדיוק מאז הפעם האחרונה שבה התראינו. איבדתי כל תחושה של זמן. מה שכן, היה מזג אוויר נעים ועשינו בילוי בנות ואמרתי לעצמי שאם אני אתלבש כמו גביע שגדוש בגלידת פונץ' בננה, אולי זה ישפיע על הכאוס של ה"תעצרו את החיייים, אני רוצהההה לרדת!!!!

" שהתעגן לו בנפש בימים האחרונים. ונחשו מה... אני אמנם לא חסידה של תיאוריות עזרה עצמית בשנקל... אבל זה עבד. באמת הרגשתי מבסוטית, שלווה יותר.

ולכל הציניקנים, לא! טקילות לא היו מעורבות בדבר, טיהי!
(אוף נו. $*^$#@. למה אני לא מצליחה להירדם?

)