תודה לצ'ארלס דיקנס על הציטוט שבכותרת.










השבוע נפגשתי עם פשושן.

אני נשבעת שאין לפגישה שלנו קשר לזה שפשושן הביא לי שקיות עם goodies מפריז, כי השקיות נמצאות ברשותו כבר די הרבה זמן מאז שהוא הגיע לארץ. העובדה הזו הייתה גורמת לכל חולת קניות לבעוט בכל עיסוקיה בנעלי עקב אלוהיות ולהסתער, אבל לא לי! בשבועות האחרונים אני הסתגרתי בבונקר תת קרקעי ולאורה של עששית, קראתי סיכומים על ה"מקורות ההיסטוריים והתרבותיים של מדעי החברה" (זה סוג הכותרות שאתה אף פעם לא מספיק שיכור די למצוא בהן את החן. מדובר בתמצית מזוקקת ל-6 מילים של שעמום אכזר).

מאחר ונפטרתי מעולה של הבחינה הזו (one motherfucker down, 1,500 to go), הרשיתי לעצמי להקדיש יום לפשושן. את רובע האמנים בפריז החלפנו בסמטאות תל אביביות ואת היין האדום החלפנו בקולה (טוב, למען האמת, שתיתי המון קולה גם שם, פשושן דאג לאספקה שוטפת של פחיות קולה גמדיות/שוטים). את השקיות שלי קיבלתי מפשושן הפשושי אבל מהות הפגישה הייתה בכלל שיחה טובה והעלאת זכרונות. זה הרגיש נכון אז הצעתי לפשושן לצאת לקוויקי באירופה (no pun intended). ההצעה שלי נוגעת לעוד כמה חודשים מהיום, בהנחה ולא תהיה גברת מיוחדת בחייו ובהנחה ועד אז אני אבין שסאם ווינצ'סטר הוא דמות בדיונית ומכאן, לא יכול להיענות להצעת הנישואין שלי (לא יכול טכנית, הגאווה הנשית שלי רוצה להאמין שהוא היה מסכים! ). נשחזר את הקסם שהיה לנו בפריז בים השחור או בקתדרלות של פראג וגם אם עד אז דברים ישתנו כמו שהם נוטים לעשות ובצורה קיצונית כשאתה בשנות ה-20 המוקדמות שלך, לפחות יהיה לי משהו לצפות לו.

התכניות הגדולות שלי לקיץ כוללות גם את לנה, חברתי הטובה. אחרי הפגישה עם פשושן, נפגשתי עם לנה לארוחת ערב ולארוחת פוסט-ארוחת-ערב ואז גם יצאנו לסרט (dear john). בין לבין דיברנו על החופשה המתוכננת שלנו. לנה רגילה לקבל ממני פניות נואשות של "אנלא יכולה יותר לנההההההה, אני קונה כרטיס ולא חוזרתתתתתת בואיייי איתייייייייייייי הזבליםםםם האלה (מי? לא ברור, כשאתה חושב שאתה הקורבן במשוואה, כל היתר מלוהקים כטיטאנים )... הזבלים האלה יסתדרו גם בלעדינוווווו". מרוב מפגני הפאתטיות שלי לנה לא מתרשמת ואלוהים יודע שלפעמים אני מטפטפת אומללות מכל נקבובית בעורי! היא מתעלמת מהסחיטה הרגשית שלי בקביעה פשוטה: "המבחן הזה לא הולך לשום מקום ו., תסיימי איתו ודברי איתי אז". אבל לאחרונה, לנה הבינה שיש פה מוטיב שעובר כחוט השני בין החודשים והוא שאמתכם הנאמנה זקוקה לחופשה או שזה יסתיים באפיזודת homicide-suicide. לנה נמנית על אבירי השולחן העגול המקורבים אלי ולכן היא חוששת לגורלה וגם לגורלי (נו לנה, במותנו אנו לא נפרדות, כך נישאר ביחד לנצח!!! ). בינינו... גם לנה, שעובדת ולומדת ניהול וסטטיסטיקה (אאוצ') זקוקה לנופש מהחיים הסטודנטיאליים וכך החלטנו שנעשה את פריז בקיץ.

קיץ, אתה בא?
(קיבלתי את התשובה שלי מהמרומים, מה זה היום הגשום והמדוכדך הזה? )

אז מה אני לובשת (נו, שם למעלה... מרוב חפירות בטח שכחתם מה זה היה )?

graffiti flats בצהוב, ירוק וורוד של primark- עלו 31 ש"ח בלבד ונקנו ממוכר פרטי באי-ביי. ברגע שהברנשית הלונדונית תיארה את החמודות האלה כנעליים המושלמות לחופשה בגלל הצבעוניות הטרופית שלהן וגם בגלל משקלן הקליל- הפסקתי לקרוא את התיאור. You had me at... vacation.
שמלת שיפון ורודה מתמ"ח- 30 ש"ח.
שרשרת אבנים בירוק Seafoam- נקנתה עבור 10 שקלים באחת מחנויות הפיצ'פקעס בתחנה המרכזית.
צמת צד צרפתית- הצמה הצרפתית הראשונה שהצלחתי לעשות בחיי! ~קול תרועה~ ברגע שקולטים את השיטה זה ממש פשוט ואני שמחה שלא התייאשתי (ושלא פיתחתי פזילה ) כי אני חושבת שזה נותן טוויסט חמוד לטרנד צמד הצד (side braid) ששוטף את עולם האופנה.

סה"כ-

71 ש"ח.

זה היה שבוע מטורף ולא בצורה הטובה. עבדתי ולמדתי ועבדתי ולמדתי ובקושי הצלחתי להישאר ערה ולעמוד בקצב של עצמי. מעבר לזה, החיים שלי השתבשו להם לפתע ואני כבר לא יודעת מי נגד מי ומה לעזאזל קורה פה. אני מעדיפה לא להרחיב במילים עד שלא אדע איפה בדיוק אני עומדת, אבל אני יכולה להגיד לכם שסטטוס קוו מאד שברירי הופר ואני בינתיים זורמת ומקווה שאני ומערכת היחסים המדוברת הזו נצלח את התעלה הזו בחתיכה אחת.

בין הרבה התפתחויות אחרות, פגשתי את ידידי מאוסטרליה, ג'רמי. את ג'רמי הכרתי דרך הלוקבוק ודי מהר מצאתי את עצמי נפעמת (וקצת מקנאה, בואו נהיה כנים ) מהג'ינסים המטורפים שהוא כל הזמן לובש וגם מכישורי הצילום והעריכה האקסטרה-אורדינאריים שלו. אחרי כמה תגובות הלוך ושוב ב-LB, התחלנו להחליף מיילים ומצאתי את עצמי מול בחור שהוא פשוט נַפָּץ מהלך, הכי outgoing וכריזמטי כשיש. כשלבסוף פגשתי אותו בחופשה שלו בארץ הקודש (שהיא גם ארץ אבותיו, הוא אחד משלנו!) גיליתי שכל מה שידעתי עליו עד עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא באמת. איזה איש, איזה איש! זה בהחלט היה ההיילייט של השבוע, לאכול גלידה אמריקאית עם חברי הטוב מארץ הקנגורואים ולהחליף סיפורים על החלומות שלנו- ג'רמי בן ה-26 מספר על מותג הג'ינסים המתפתח שלו, billycock, ואני... טוב... סתם מפטפטת... החלומות שלי די מעורפלים בשלב זה.