שמלה ברבורית של TFNC- היא עשויה מ-2 שכבות, mesh שחור על גבי ורוד. יש לה שרוולים נוצתיים וחיתוך פסיכוטי בגב והיא עלתה לי 60 ש"ח באי-ביי (הערונת: TFNC נמכרים באתר של ASOS, ויש כרגע משלוחים חינם ). כידוע לכולם, בורכתי בגני התמירות של האבא חוטב העצים הסובייטי שלי (1.74). אלילי התורשה לפחות פטרו אותי מהכתפיים המאסיביות שלו (ולצערי גם מעיני האוקיינוס הכחולות) אבל כמו לכל דבר אחר בחיים, לגובה נשי יש כמה פנים- חיוביים ושליליים. במקרה של קניות באינטרנט, מדובר בחיסרון כי את לעולם לא יודעת אם שמלת הקוקטייל תוואוום לך את הצורה (מלשון va-va-voom, המילה האהובה של השבוע) או שאולי היא תשב עליך כמו crop top ותחשוף את איזורייך המוצנעים לעולם (גם זה סוג של show-stopping, כשחושבים על זה ). זה היה המקרה של השמלה הזו.

יש לי כבר כמה וכמה שמלות של TFNC, אני שועל קרבות משופשף, ולמדתי על בשרי 2 דברים: א. מדובר בדגמים סופר סופר flirty-יים. לא לביישניות. ב. אולי כפועל יוצא של סעיף א', לכל השמלות של TFNC שרכשתי עד כה היה אורך מפוקפק ביותר ויש תגובה אחת ואחת בלבד שמתקבלת מסיסטר הליצנית כשאני בתוכן: "it's a hot dress you're almost wearing".  בעניין השמלה הזו, מראש ידעתי שכנראה לא אוכל ללבוש אותה AS IS, לא ליומיום לפחות, וכשקניתי אותה הייתה לי תכנית פעולה- פשוט להתייחס אליה כאל טוניקה ולזרוק אותה מעל שמלונת/חצאית ורודה שישלימו לי את הכמה סנטימטרים החסרים. ובמצב שבו ארגיש שובבה מספיק (וכבר הרגשתי בשבוע שעבר *מסמנת ווי*), היא תחזור לתפקד בתור שמלה ועוד איזו שמלה........ לא פראיירית בכלל.

שמלה תחתית- שמלת הבלרינות האהובה עלי. נקנתה לפני כמעט שנתיים ב"אלוירה" בגבעתיים, עבור 15 ש"ח (לא באמת יש לי זיכרון פנומנאלי, פשוט נכנסתי לארכיון הפוסטים).

קרדיגן שחור- של FOX. הוא גדול עלי בכמה מידות טובות ודווקא בגלל זה, בגלל הפינוק והשחרור האובר-סייזי שלו, הוא משרת אותי נאמנה כל החורף. החרמתי אותו מהארון של אמא שלי והחלפתי את כפתוריו למעט מעניינים יותר. אני לא יודעת מאיזו עונה הוא אבל אני יודעת שבעת קיפול הכביסה המשפחתית, התחלתי להעביר מבט מעמיק גם בבגדים שאינם שלי. בסופו של דבר, באורח פלאי פריטים מאבדים את דרכם אל תוך חדר הארונות שלי.

טבעות כסופות- אם אני לא טועה, הטבעת הקיפודית הגדולה היא של דיווה (20 ש"ח). מה שבטוח- הטבעת שמימינה היא זו שיצר דודי ויצמן מהפוסט הקודם, טבעת הספירלה היא בונבון רציני ביותר מתיבת התכשיטים של אמא שלי וטבעת הארנבת כרותת האוזניים היא מדוכן ירושלמי, עלתה שתישקל בימי הצבא.

תיק- של ליידי די בקינג ג'ורג'. זה לא תיק, זה ווינר אמיתי. אני מטורפת על רצועת המסנג'ר הארוכה שלו ועל העובדה שיש שתיים קצרות ועבות יותר שמאפשרות לעדן את ההופעה הכוללת בימים יותר מחוייטים. מיליון תאים וקיבולת שמאפשרת להבריח עבורי חתן, הוא שווה כל אגורה מ-10,000 האגורות ששילמתי עליו (100 ש"ח).

פלטפורמות של Ben Sherman- עלו כ-120 ש"ח via אי-ביי. אי אפשר לדובב, להגדיר, להסביר אהבת אמת. רבים וטובים ממנו נכשלו במשימה ולכן אני פשוט אשחרר את הפסקה הזו. *sigh* לא! הו, לא, אני לא! המדליון הקטן של הלב הכסוף עם חור המנעול בתוכו, ה"ביס" האחורי, השילוב של העור והלאקה, המדרגות בפלטפורמה. שלמות! אהעעההע! אההה! אה!

חולצת שיפון של vero moda- עלתה 10 פאונד (באי-ביי, אבל vero moda נמכרים גם ב-asos.com) ששמחתי לשלם עבור פריט שחיפשתי אחריו בנרות- שמלה כחולה עם עיטורי זהב שתתאים כמו אסף אבידן לויקטוריה עם סנדלי josef כחולים-צהובים (מה זה המוטיב מכבי הלא ברור הזה שהולך פה? ) שרכשתי בתחילת הקיץ ולא ממש יצא לי לנצל מאז.

עברו שבועיים. לאחר שפתחתי את האריזה במיומנות של נינג'ת דואר מדופלמת (כדאי להיות זהירים ולא לנעוץ ברבאק ש'ך מספריים חדות שיפגעו בבד העדין.. וגם לא... ממ... גרזן ), מדדתי את הפריט הנחשק. די מהר גיליתי שעל 174 הסנטימטרים שלי הוא מתפזר יותר כמו טוניקה ובוודאי שלא כשמלה ושמה שנראה לי כמו עיטורי זהב הם אכן עיטורים כי הכל בגדול די בסדר עם הראיה שלי, אבל בצבע ניוד-בז' כזה.

אני בכ"ז מאד מאד מרוצה מהרכישה (ולא יכולה לעמוד בפיתוי של לנופף בשרוולי-הכנפיים שלי בכוריאוגרפיה צי'קן-דאנס-ית מוזרה ), אבל בהחלט נרשמו כאן לקחים: 1. במקרה שאת מחפשת פריט בשילוב צבעים מאד מאד מסוים, כדאי לבזבז 2 שניות מזמנך ולשאול את המוכר החביב מה הוא רואה בעיניים, במקום להסתמך על מה שאת רואה במוניטור. 2. במקרה שאת מחפשת פריט בגזרה ובאורך מסוימים (לדוגמה- שמלה מהוגנת למקום העבודה שנחתכת בברכיים ולא 5 מ"מ מתחת לפופיק), שווה לבזבז עוד כמה רגעים מזמנך היקר כדי לברר את המידות הפיזיות של הפריט. המוכרת עשתה את כל העבודה בשבילי וכתבה מה הם ה-measurements של החולצה-שמלה כבר בפרטי העסקה המוצעת אבל אני כ"כ התעלפתי מהקונסטרוקציה המעלפת והעיטורים שלא התעמקתי בפרטי ה-listing לעומקם ולא השוויתי אותם לגוף שלי ולמה שהוא צריך (=מוג'ו לאב מאסף אבידן ).

הו, אסף אבידן. מדוע אתה לא נותן לי צ'אנס? נכון שאני לא טיפוס אמנותי במיוחד ותווים מבחינתי זה רק הדבר הזה שמעיד על כמה מקום נשאר לי ב-SMS, אבל אני אכין לך כאלה פנקייקים שהמוהוק שלך יעוף, ידפוק שעון בקייב ויחזור. לזרועותיי. כי אתה שלי. ()

הבוקר ניגשתי לבחינה באחד הקורסים בתקשורת. עשיתי כל מה שיכלתי כדי לא לגשת, החל בלהכחיש את קיומה של הצרה בתחילת השבוע ולהתנהג כאדם חופשי (כשבסה"כ קיבלתי אפטר מהכלא) וכלה בניסיון נואש לקבל פטור מהקורס. ההברקה הזו הגיעה אלי כמה חודשים מאוחר מדי (=יומיים לפני המועד ב'), כשירד לי האסימון שייתכן שאני יכולה להיות פטורה מהקורס ע"ס לימודיי באוניברסיטה הפתוחה בתקופת חטיבת הביניים. שלחתי מייל מלא באנרגיות חיוביות למזכירת החוג ובה סיפרתי לה שלפני 8 שנים, למדתי את אותו הקורס באו"פ. היפ היפ הוריי, יש מצב לישועה! ואז חיכיתי לתשובה, מתרגלת את מנטרות "הסוד", עם שיר בלב. ואם כבר שירים בלב, אז veto הדניים הם לחלוטין הכוכבים של השבוע:



אין שום בעיה, ענתה לי הגברת, תספקי לי אישורים מקוריים על הקורס הקודם ונראה מה אפשר לעשות, אולי נוכל לפטור אותך מהקורס הנוכחי. ברגע שקיבלתי את תשובתה הטסתי את עצמי במורד המדרגות לחדר של דקי הקטן שמתפקד בין היתר כבית קברות לנעלי וואנס צבעוניות וכארכיב למסמכים ישנים. פירקתי את האב-אבא של כל קלסר שמצאתי ואפילו נתקלתי במכתבים ששלחה לי סטייסי, ה-pen pal שלי מדרום קרוליינה, כשהייתי בת 11. נכון סטייסי, בובי שלי באמת היה כלב יפה רצח. תעודות, אישורים, דו"חות, תמונות שלא עברו סלקציה לאלבומים... חיים שלמים של כמה אנשים מתועדים בתיקיות צבעוניות, בסדר אלפביתי. בסופו של דבר, מצאתי את האישור שנשלח אלי על סיום הלימודים בקורס. "שיא-אללה!!! 6 נקודות הממזר הזה היה! אז לא רק שאהיה פטורה בסמסטר הזה, אלא גם אהיה פטורה מהקורס הממשיך בסמסטר הבא!!! 2 בחינות זה חוסך לי וערימות של כאב ראש! ", חשבתי לעצמי בהכי מוהאהאהא גריזלדה-אוכלת-את-הוגו-ללאנץ' שאפשר. שיאו, כמה שהייתי מרוצה מעצמי באותם רגעים.

סרקתי את האישור, שלחתי וריפרשתי את התיבה שלי בקליקים אובססיביים ומופרעים נוירולוגית ביד אחת וכסיסת ציפורניים ביד השניה. נו, נו, נו. הזמן לא זז. "מצטערת, אבל אנחנו מאשרים רק קורסים שציונם מעל 85" ענתה לי בחביבות המזכירה אחרי דקות ספורות שנדמו כנצח. באותו הרגע הרגשתי כמו ג'ייק מטיטאניק שהצליח להחזיר מלחמה לגלי האוקיינוס והקרחונים ועלה לשאוף אוויר, רק כדי שרוז תדחוף אותו מהקרש ותבקש ממנו למסור ד"ש בשמה לאלמוגים שם למטה. "אבל אני ממש בסדר גם עם ציון שהוא כמעט 80! חוץ מזה שכמעט 80 בכיתה ט' שקול לכמעט 100 בכיתה שנה-א-באוניברסיטה-של גדולים!" חשבתי לעצמי אבל כבר ידעתי שזה אבוד אל מול הנהלים הביורוקרטיים שמנצחים תמיד. אחרי ששוב פעם הזכרתי לעצמי שאני מוכרחה לקנות למזכירה הסופר-דופר-סבלנית של תקשורת איזה כרטיס ברכה שמוקיר תודה, ידעתי שאין תירוצים יותר ואני מוכרחה ללמוד. אז התאבדתי על זה. כל כך התאבדתי על זה שכבר הרגשתי שהמוח שלי כבד מרוב מחשבות ועובדות וציוני שנים ושמות חוקרים. בחיי שפחדתי להתעטש שמא איזו תיאוריה ניאו מרקסיסטית תימלט לה החוצה!

התכוונתי להתעורר היום מוקדם מוקדם (Fucking 4 a.m) כדי להמשיך ולהתחרשן ברבאק שלי. בסופו של דבר, הצלחתי להתגרד מהמיטה רק לקראת 6 בבוקר, וגם זה כי נזכרתי שלפני שנרדמתי, שמתי ביד באי-ביי על פלטפורמות משגעות של ניין-ווסט והסתקרנתי לראות מה עלה בחלקי (גנבו לי את הביד, למקרה שאתם תוהים. You win some, you lose some). המבחן זרם בסדר ולפני אח שלו שבא לבקר בשבוע הבא, חובה לעשות פוס משחק, להתרווח לאחור עם כוס קולה ולצפות בכמה פרקים של סופרנטורל, לקראת שינת יופי חיונית שמאפסת את שעון הנומי-נומי מחדש.

ממש עוד מעט גיאקי ואני הולכים להצגה וזה בגדר ניקוי ראש הכרחי... ידעתי שמאחורי הסטודנט הזרקן הזה מסתתר איש תרבות מהשורה הראשונה!