היום זה יום השואה.
ותכננתי לעשות ספיישל בנושא אבל אז החלטתי שזה לא נושא שראוי לספיישל אולי אני יעשה אחר כך אבל גם אז זה לא יקרא ספיישל. אני ימציא שם לספיישלים עצובים...=\
אז אני סתם אדבר.... מי שלא רוצה לשמוע עכשיו סיפור מרגש, כאוב ולא נעים יכול לצאת מהבלוג ולחזור ולהסתכל רק על המדריכים, ולהתעלם מהחיים ומהחיים שאנשים אחרים עברו, בכיף.. בכל זאת בחירה שלכם...
אני יודעת שזה לא הנושא של הבלוג אבל הייתי רוצה שכולם ידעו את סיפור השואה. מצד סבא שלי.
את הסיפור אני יספר בגוף ראשון(כאילו הוא מדבר) אז הנה לכם הסיפור ממש מהפה של סבי:
קודם כלגרנו בעיר ששמה היה ויניצה. זו הייתה עיר לא גדולה באוקראינה והגרמנים כבשו אותה
בסוף חודש יולי 1941, אך קודם הם באו והדביקו בכל העיר מודעות שכתוב בהן שלכל
"היהודונים"(קללה) אסור לעבוד ובכלל הכל אסור ואם הם יעשו משהו נגד
הדרישות יהרגו אותם. וככה עברו כחודשיים. ב-21 לספטמבר, בבוקר מוקדם, התעוררנו ופתאום נכנסו לדירה שני שוטרים אוקראינים(הגרמנים
קראו להם פוליצאים) ואמרו לנו שנתלבש ונצא לרחוב, וכך עשינו. ראינו ברחוב הרבה
אנשים ושוטרים, אמא שלי ראתה שיש מקלט ודחפה אותי לשם ועצמה החלה לרוץ, לברוח,
הפוליצאי רצה לתפוס אותה אבל היא רצה מאוד מהר, אפילו לא ידעתי שהיא יכולה לרוץ
כך! בערב כשהכל נרגע אמא שלי הגיעה, לקחה אותי וברחנו והתחבאנו בתוך בורות שהכינו כמקום מסתור
כשהיו הפצצות, הם היו מכוסים בקורות עץ ואדמה. הבורות היו רחוקים מהעיר הם היו
בשדות וכך ישבנו בבורות כמה ימים, לא יצאנו משם כי פחדנו לצאת. לאחר מספר
ימים אמא שלי יצאה ואמרה שהכל שקט אז חזרנו לדירה, אבל לא לדירה שלנו. עברו כמה חודשים ובתחילת מרץ אמי הצטרפה למחתרת ותפקידה היה לעזור לאנשים. אנשי המחתרת הודיעו שבסוף מרץ יהרגו את כל היהודים שנשארו, לכן אני ואמי הלכנו בין כל חברינו והודענו להם שצריך לברוח, אבל הם לא האמינו לנו אז רק שנינו ברחנו, יומיים לפני תאריך המוות חברה של אמי(שהייתה פולנייה) החביאה אותנו, עד שזמן הסכנה חלף.
בבוקר יצאנו מהעיר ועברנו מכפר לכפר רחוק מהעיר והמצאנו שאנחנו אנשים מסכנים בלי שום דבר,
רעבים וש"אבא שלי" במלחמה ואז בעלי הבית שהיו אם ובת, אמרו שיש להן
עבודה בשבילי וכך התחלתי לעבוד כרועה פרות, עבדנו וגרנו באחד החדרים של בעלי הבית.
אמי חזרה במהירות לעיר כדי להשיג מסמכים מזוייפים ולשנות את השם שלנו ושמות המשפחה.
לאחר כמה חודשים באו אלינו פוליצאים ושאלו את אמי אם היא מריה(תחת שם זה היא עבדה במחתרת)
היא ענתה להם "מה פתאום" והתברר שהם גילו על המשימה שאמי קיבלה מהמחתרת-
ללכת למקום מסויים ולשחרר שם כמה חיילים ולשכנע אותם לעבור לפרתיזנים.הפוליצאים
שאלו אותה אם היא מכירה אישה זאת והיא אמרה "כן היא נמצאת בכפר הסמוך"
שני הפולצאים אמרו לנו שנחכה להם פה והם בינתיים נסעו לכפר הסמוך, אבל אנחנו לא
ביזבזנו זמן לקחנו את הדברים שלנו וברחנו. ושוב התחלנו לעבור מכפר לכפר עד שעברנו
כ-100 ק"מ מהכפר הקודם. ככה עבר כל הקיץ והסתיו עד שבחודש דצמבר הגיעו לכפר
גרמנים לקחו משם את כל הצאן והרכוש ושרפו את המקום והמבנים והרגו אנשים. אנחנו לא
נפגענו מזה כי לא היה לנו רכוש למרות שגרמני אחד הרים אותי ולקח אותי בסנטר והסתכל
עליי אבל הוא לא עשה לי בסוף כלום והלך. ב- 1943 הגיע הצבא האדום והגרמנים ברחו
וככה בשבילינו הסתיימה תקופת הנאצים.
בתחילת המלחמה הייתי בן 11 וכשבשבילינו הסתיימה המלחמה הייתי בן 14 חזרנו לעיר בה
גרנו וחזרתי ללמוד בבית הספר ונאלצתי
ללמוד את כל מה שהפסדתי בכל ה3 שנים שלא הייתי.
הסיפור של.....(אין לי מושג מי מכן כתבה את זהXD): (מצוות אונלי גירל)
באמת שזה נס, בשואה היו דברים איומים. הלוואי והייתי יכולה להגיד על סבתא של סבתא שלי שהיא ניצלה. הסיפור הולך ככה:
אבא של סבתא שלי היה מדבר עם אמא שלו מדיי חודש במכתבים. הוא גר בישראל, היא בהולנד, היא גרה שם עם שניי הילדים שלה - ילד וילדה ועם שני הנכדים שלה - ילד וילדה. באחד מן המכתבים היא כתבה לו שהם היו אמורים לעלות לארץ בקרוב. כולם מאוד התרגשו לקראת בואה של הסבתא שרק כתבה להם אבל הם לא ראו בחיים.
באחד מן המכתבים ( אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ) היא כתבה להם שהיא לא תבוא לישראל בגלל המלחמה. היא סיפרה שהיא תרמה את הכרטיסים שהיו לה אז להפלגה לישראל למשפחה אחת, שבאה ודפקה לה בדלת הבית, ואמרה שהנאצים רופים אחרייהם ומחפשים אותם, היא נתנה להם את הכרטיסים והעדיפה להישאר שם עם ילדיה מאשר להגיע לישראל לבדה.
כמובן שאביה של סבתי החזיר לה תשובה שזהו מעשה אמיץ במיוחד ושהם בטוחים שהם עוד יזכו לראות אותה אחריי המלחמה הנוראית. באחד ממכתביה הבאים היא אמרה ששני ילדיה מתו מרעב, היא גידלה לבדה באמצע מלחמה את שני נכדיה בעוני קשה. גם היא כבר הייתה חולה ותשושה, היא הצליחה להשיג עוד כרטיסים, אבל רק שניים. היא שלחה את שני נכדיה לישראל, הבריחה אותם מהארץ. אני לא יודעת איך המשפחה שלי יודעת, אבל אמרו לי שראו אותה על הרכבת, אני לא יודעת אם היא מתה שם או במחנה ההשמדה, אבל מה שבטוח הוא שסבתי לא זכתה לראות אותה, ושסבתי קורייה על שמה של האישה האמיצה הזו.
לכל אחד יש שם משלו, בשואה זה לא היה ככה... אנשים היו צריכים להתחזות לשקר לברוח לפחד לבכות להתחנן לרחמים(!) רק כדי להחזיק את עצמם בחיים. להבת התקווה הקטנטנה שבכל פעם היה נדמה שנכבת ואז מתעצמת בפתאומיות וחוזרת להכבות הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותם בחיים.
ותחשבו טוב טוב שזה אחד הסיפורים הטובים שמכל הסיפורים מהשואה....
הייתי רוצה שאם למישהו מכם יש קרוב או מישהו שאתם מכירים תקשיבו לסיפור שלו, תתעניינו כי זה מעניין לדעת שהם עברו את כככללללל זה בגילינו.
ובנוסף מי שרוצה אני אשמח אם תכתבו את הסיפור שלהם בתגובות ואני יעלה לכאן אבל כמובן, רק אם תרצו ואם למספר לא תיהיה בעיה עם הפירסום של זה בבלוג.
זהו בעצם... הייתי עושה סמיילי אבל זה לא מתאים...
אני מקווה שלפחות כמה מהקוראים כן קראו ואני הייתי רוצה שתגיבו ותגידו את דעתכם.
שואה. נזכור ולא נשכח. לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SPAM FIMO GIRL