ממש כמו אומניבוס, יותר מדי דברים מתרוצצים בראש. נו אתם יודעים, תוצר לוואי ידוע של שעמום.

חבל לי, שאני נכנסת לפה מתוך שעמום אבל אם שעמום גרם לי לפתוח דפדפן וורד ישן, שמחכה דורות שאכתוב בו המשך ראוי לסיפור שלי, שאין לו שם בכלל. אבל זה לא נורא, אני אמצא לו שם ראוי. היה לו שם שתקע אותו. 

היה שם גאוני. שהגיע אליי בהתגלות. זה עבר כל כך הרבה גלגולי סיפורים השם הזה, עד שלא נותר לי מה לכתוב עם השם הזה. 

השם הזה מבוי סתום ועדיין סמלי מבחנתי, אתם יודעים. התגלות.

לא רוצה את זה. 

אני רוצה למחוק את הכל ולהתחיל מחדש. 

היום קראתי במגזין נשים מפגר, שכל סיפורים שוכן בתוכו סיפור אמיתי, ודעתי על זה - ממש לא. 

אני כן יכולה לכתוב על אהבה נכזבת גם אם לא חוויתי [לצורך העניין, זוהי דוגמא] אני יכולה לכתוב על שירה, על המהות של מוסיקה מבחנתי גם אם אינני שרה.

מה הטעם בלכתוב משהו שכבר קרה? 

סיפור קרה שהתגלה לידי מילים ונכתב כסיפור, הוא סיפור אך אחד חסר דימיון. 

ומהו סיפור ללא דימיון? הדימיון גורם לנו לעורר רגש אמיתי ואפילו לתהות במקרים מסוימים אך שהאין דימיון, אין מה לתהות בשום מקרה כי זה כבר קרה וככה זה קרה. אין התלבטות.

וזה הורס.

אבל אני סתם מחרטטת פה.

אני מאבדת עשתונות כנראה. ממש אבל.

אני נהיית פרחה.

אני לא יודעת. 

אני רוצה למחוק את הכל ולהתחיל מחדש. אין לי אומץ. אני אוהבת כל כך את מה שכתוב. 

אני אהפוך את זה לסיפור קצר. כי הוא סתם מרוח.

סתם התחלה מדהימה של ערימת גופות , אני עפה על עצמי עם התחלה מדהימה. אף אחד לא קרא את זה. לפחות ככה אני זוכרת.

אני אתחיל מחדש. 

עם חצי מהדמויות, שתי הדמויות המרכזיות שלי - אריק ובלייק. פעם זה היה סטיבן, אבל סטיבן זה זורם לי בעלילת הסיפור. 

והיא בלרינה, ואני כן יכולה לכתוב על ריקוד גם אם לעולם לא רקדתי. 

אני יכולה. כי אני רוצה.

מה שכן, בכל סיפור שאנו כותבים, דמותנו נמצאת מוחבאת בין מסכות, דימיון ועלילה. אך קיימת דמות אחת - שהיא ממש, אנחנו. או לחילופין מה שאנו רוצים להיות. 

אז אני אתחיל מחדש, ומקסימום אני אמחק ואתחיל שוב. 

אבל אני יודעת מה הבעיה בכתיבה שלי. אני חושבת יותר מדי. אסור לחשוב בכתיבה.. צריך לתת לה לזרום, ממש כמו לבלוג. 

אז אני אפסיק לחשוב, אעצום עיניים ואתן לידיים לעבוד במקומי.. 

אני צריכה להפסיק לחשוב יותר מדי על כל מילה שנכתבת רק כי אני רוצה שהיא תהיה מושלמת. קראתי איפשהו שקודם כל, צריך לתת לסיפור לזרום. אחרי שהוא גמור.. לקרוא אותו ולעבור עליו, להחליף מילים לראויות יותר. כי אני אוהבת שפה גבוהה. גם להוסיף תיאורים כנראה, כי אני אוהבת תיאוריים. זה גם בעיה.

אני יכולה לקחת מילה, כללית וחזקה ולנתח אותה לידי מונולוג שלם ללא כל מטרה. אני עושה את זה הרבה, כי ככה המחשבות שלי עובדות, בדרך כלל לפני השינה.

עכשו אני אלך לי. אולי. אולי אשאר לגווע בשעמום ריקני ואולי אמלא את עצמי במילים לא מתכוונות ומתכוונות במקביל - כי זה אומנות הכתיבה לדעתי.