הבלוג הבלעדי

המסע שלנו במערב ארה"ב, ב- Midwest, כמעט מגיע לסיומו. שתי טיסות אחרונות ואנחנו בבית.
ניו יורק. טיסת היעד הראשונה מבין השתיים שברשימה, מזג האוויר שם לא מבשר טוב והאווירון שלנו בושש להגיע. השמים כמעט נפלו עלינו, אבל התקווה החזיקה אותם. היא התיישבה לידנו, מסמנת לנו שעוד נספיק להגיע אל הטיסה השנייה. אף אחד לא הבטיח לחכות לנו, ובכל זאת אפפה אותנו עננה אפורה של אופטימיות.
 
חמש שעות טיסה מאוחרות הובילו אותנו לניו יורק. דקה לאחר הנחיתה על הקרקע הגשומה, הכרוז הודיע לכל הנוסעים לשחרר חגורות, להדק מעילים ולהוריד בזהירות מזוודות מראשי הנוסעים. כל נוסע ללא טיסת המשך נצטווה להישאר במקומו ולפנות את המעבר לאחרים. בתרגום חופשי: אל תפריעו לנו להתבטא החוצה. בינתיים, הזמן דחק כי נותרו לנו עשרים דקות אל היעד הבא. לחץ אחז בנו ולא הרפה רגע לפני היציאה אל הריצה האולימפית הבינלאומית.

דלת האווירון נפתחה. אור גדול נכנס מסונוור מן המצב, משב של אוויר אמתי נשאף, ואנחנו נפלטנו אל החוץ מכוונות היטב להתייצבות בטיסה לישראל. המרתון הפרטי החל בחששות כבדים (התוהים אם נאחר אם לאו) - אותם נשאנו על גבנו יחד עם התיקים. מבטים חטופים לצדדים העיפו את החששות אל עבר כיוונים אחרים.

אז, תחושות של החמצה מילאו פינה נסתרה בלבי, כי בעודנו רצות בדרך של שדה הזמן האבוד הספקתי לדלות בעיניי כמה חנויות מעניינות. על זה את חושבת? הגיעה אליי קריאה פנימית, ששכנה בגרוני הניכר. לא היה לי אוויר להשיב וגם לא היה לי זמן לחפש תשובות, אז שירדפו אחריי אם עדיין מבקשים אותן. במהירות הסרתי את המחשבה המחממת הצדה, והיא נשפה בעורפי. התחלתי להעלות אדים, ייתכן שערימות הבגדים שעטיתי על גופי במשך היום תרמו לעניין. מי תיאר שאפצח פתאום בריצה.

עשר דקות ואתן מגיעות, אמרו לנו, אבל באיזה קנה מידה? מיילים, יארדים, רגליים? ודקות נשארות דקות? רצנו והמסלול לא נגמר... עד שהגברת השמנה הפסיקה לשיר מקוצר נשימה. אחותי האירה את הדרך במעברים המתפצלים, ואנחנו דלקנו אחריה ועל עקבותיה, משתדלות לשמור על כושר ועל קצב אחיד.

קו הסיום. שטיח אדום לא נראה, דגל צהוב לא הונף, אך שערים לבנים דווקא כן. המעבר היה מנוע מאתנו. זה לא כל כך נעים לראות Gate סגור. עצרתי לנשום. אט אט נפנפתי מעליי את שכבות הבגדים שישבו עליי, ומרחוק המזוודות נופפו לנו לשלום.

לאחר המתנה ארוכה לטיסה הבאה, סיורים בחנויות, חיסול חטיפים, חיסול עודפים של בדיחות וחיסול הזמן, צעדנו במבטי אחווה ובלב נפעם אל ה-Gate המיוחל. בהתקרבנו אליו, הומה אדם היה. הייתכן שכל אלו טסים עמנו לישראל. כל כך הרבה אנשים באים לחזות בארצנו הקדושה, התרשמתי. לפתע, הסתחררתי מהנגלה לעיניי, כי אותיות של קידוש לבנה דיגיטליות: Gate c-12 TO BOMBAY הסבירו מדוע ולמה היינו מוקפות בהודים אותנטים ולא ביהודים.
מתי בדיוק הודיעו שהשער לישראל התחלף?