אני מחכה למחר. כבר כל כך הרבה זמן שהם איתי, כך שאין לי מושג איך אתרגל אל אחרים.

אני זוכרת איך אהבתי את הצורה שהייתה להם כשקניתי אותם, לפני התאונה: גבוהים, אצילים, עם כידון שקרוב אל המותניים. ״אופני ישיבה״, קראו להם. ההרגשה הייתה נעימה וקלילה, כאילו וחיכיתי לאופניים כאלה לפחות כל חיי.

.

ואז, שבועיים שלמים של תענוג רכבתי עליהם. לפעמים הייתי יורדת למטה ועולה עליהם, סתם כדי להרגיש את הרחוב קצת. בדרך חזרה משיעור בלט מאוחר, נסעתי בירידה, חוצה בדרכי כניסות לחנייה. ראיתי את המכונית השחורה ממתינה בכניסה, מתה שהמחסום יעלה והיא תוכל כבר להתקלח אחרי היום הארוך הזה. המחסום עוד לא עלה, והיה רווח נכבד בינה ובין הכניסה לחנייה. האטתי, ועברתי מולה, חוצה בינה ובין המחסום. הדבר הבא שאני זוכרת זה את המכונית השחורה עושה רוורס, ואותי שולפת את הגלגל הקדמי שלי ואת רגל ימין מתחתיה. רועדת, הלומה, מלמלתי לעצמי ״הכל בסדר״, והתחלתי לבכות. האופניים כבר לא התגלגלו, וגררתי אותן הביתה. 

.

למחרת בבוקר, סימן צהוב גדול הופיע לי על צד הגוף, ומכות יבשות עיטרו את הידיים והרגליים שלי. אמא שלי נחרדה לשמוע שלא סיפרתי כלום לאף אחד, וצעקה עליי תוך כדי ״טיסה״ לאיכילוב.  ״בשן ועין היא יצאה לך!״, קראה האחות, ומסרה אותי חזרה לידיה.

.

ואני רק חשבתי על השבועיים הנהדרים שהעברתי עם האופניים הנהדרים שלי.

.

.

אני מתרגשת, כמו פעם, כשקנו לי אופניים חדשים.