אז ככה זה מרגיש.
להיות בתנועה, בפעולה, כל הזמן, עד שהגוף והזמן מתפרקיקים לשברי חלקיק, ונדמה שכל שעה ניתן לפרק לשני חלקים, הרגע בו הייתי פרקטית, והרגע שבו יכולתי לעשות יותר. ואם לחלק שעה, למה לא דקה? ואם דקה, למה לא שניה?
וכך אני מרגישה את החסד של הדקות החולפות על פניי, ובהן חטפתי רגע כדי להציץ בעיתון. ומתי בכלל יהיה לי זמן להכניס מישהו לחיים האלה?
בלי ששמתי לב, השתלטתי על הדברים, הצלחתי לגבש חמש וחצי שעות שינה יציבות (מצטערת, אין מילה מתאימה ל-solid), ואפילו, שומו שמים, לצאת לרוץ. אחרי המירוץ המטורף, שבכלל לא הספקתי לכתוב עליו, הגעתי למסקנה שאני אוהבת לרוץ עם מעט אנשים. כרגע אני לא מכירה מישהו שאוהב לרוץ כמוני, וגם אין לי ממש זמן לחפש.
הרגע האהוב עליי במירוץ היה כאשר הגעתי בפלייליסט לשיר "ככה זה", של ברי סחרוף, ופתאום הופיע מולי ענן נמוך, שליטף את הדשא ונדמה שהוא נוצר רק כדי לעזור לי להתגבר על אלפי האנשים שסבבו אותי. הענן העצום הזה, הרגיש כמו סוג של אלוהים, שמחכה לי, נותן אישור שהכל יהיה בסדר. איתני הטבע מדהימים אותי לפעמים.
וככה רצות להן המחשבות שלי, אנה ואנה, בלי חוט מקשר אמיתי.
חוץ ממני, כמובן. אבל אני איתי לנצח, אז זה לא נחשב.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
