הנוסטלגיה הזו, שבגשם. הוא צרוב לי בהכרה כרגע של התבודדות, אינטימיות. בין אם שלי עם עצמי, או שלי עם הבחור שלי.

לעשות אהבה כשהגשם מאיים לסחוף ולהיכנס דרך החריצים, זה התסריט האולטימטיבי שלי ללילה של רעמים.

מקיצה משינה בין זרועותיו החסונות, מרגישה שהוא מרחרח אותי.

נשימתי נעתקת כשידו נשלחת אל בין רגליי, מתמקמת בין ירכיי, מחרמנת אותי מבלי לעשות כמעט כלום.

אני נעה בין חלום להתרגשות מפתיעה, חוששת שהלב שלי לא יעמוד בעוד מהאהבה הזאת. איך הוא יודע שממש עכשיו, בדיוק, אני הכי חרמנית שיכולה להיות? אמצע הלילה זה הזמן הכי טוב.

הוא רואה שאני עוד לא לגמרי ערה, הופך אותי ומושך את ידיי למעלה, משמש כאזיקים אנושיים.

אני מפנה את ראשי אל ידו האחת, מלקקת ונושכת קלות, בזמן שהוא מנשק את שדיי. ראייתי מתערפל ואני נחלשת, נשברת מהר.

כל נקודה רגישה בגוף שלי מפעפעת, נשימתי לא סדירה והוא מתחיל להיכנס ולצאת ממני. בקושי מסוגלת לזוז מאחיזתו, אני מרימה את האגן ומתנגשת בשלו, כל כך רוצה שייכנס כבר. עוד ועוד פעם הוא מתקרב, ובסוף נותן לי את הכל. הגניחות שלי היו בוודאי רמות, והוא השתיק אותי בנשיקה.

כשהוא עדיין בתוכי ומעליי, הוא מסתכל לי אל תוך העיניים, אומר לי בלי מילים כמה הוא אוהב את המבט שלי שאחרי. אסירת תודה, אהבה שקופה.

ואז, הוא עוצר לרגע.

"ששש... את שומעת את זה?".

עוצרת את נשימתי לרגע. חיוך נסוך על פניי.

"גשם", הוא מחייך אליי.

כמה הוא הכיר אותי, הבחור הזה.

מוזר לחשוב עליו כעל איש. אבל הוא איש, איש של ממש. ככה אני אוהבת אותם.