כאב כזה שכבר נדחק כל כך חזק שהייתי בטוחה שלא יצא, מצא את דרכו חזרה. הראש שלי כבד והשנאה בוערת בדם שלי - שחורה וכעורה, מפלסת את דרכה בקצב איטי ומהיר באותו הזמן.
ובחלקיק שנייה של כאב אין ספור, הדם הספוג ברעל מגיע אל ליבי... והזמן עוצר מלכת.
תחת השפעה של סם משכר כל כך וממכר כל כך ככאב אין כל כך מה לעשות. שנאה עצמית היא חברתו הטובה ביותר, ושניהם עובדים יחד כדי להוציא אותי מדעתי. הם עושים, דרך אגב, עבודה מצויינת.
לחץ רוקד לו אי שם בקצה ראשי, מקשה עליי לנשום כראוי, או לראות בצלילות. הוא לוחץ על ראשי, מכה בו בחזקה, פותח חור לכאב להיכנס. והכאב, רק שתדעו, לעולם לא יסרב להזמנה שכזו.
פחד בוער דרכי, גורם לי לרצות לדחות את כל הדמעות מתוכי. הפחד הזה מרעיד אותי, גורם לי לשכוח את כל מה שידעתי שצריך לעשות במצב כזה. הוא גורם לי להשתוקק לכאב. אני מנסה לחרוט את ההרגשה הזו בתוכי - את הכאב הזה, שדוחק את הפחד ואת הלחץ למקום אחר. הכאב הוא חבר טוב - הוא לעולם לא עוזב, גם שכל הפחד והלחץ והשנאה עזבו והתחלפו במבוכה מפני עצמי ובשקשוק נעים של טראומה. אבל הכאב לא עוזב לעולם. הוא השאיר סימנים על לחיי ועל מצחי ועל ידיי. ומי שיעבור לידי לא יבחין בסימנים האלה, אבל תאמינו לי, הם בוערים מבפנים.
כאב בוער, כמו תשוקה; הוא ממכר, כמו הרואין; והוא לא עוזב, לעולם, כמו שרק הוא יכול.
You're so cruel and shameless
But I can't leave you be
You're so cold and dangerous
I can't leave you be
You got the kind of loving
I need constantly
Sixty Feet Tall \\ The Dead Weather.
כינוי:
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
