פלאשבקים על ימין ועל שמאל, מחשבות פה ושם, כאב ראש ובטן שלא זזים, גפיים שרוטים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
שלום, זו אני.
אני זוכרת שחשבתי שאפשר לנסות, אפשר לוותר. על כל דבר, על החיים אפילו. אז מה הטעם לוותר על החיים שאי אפשר לדעת מה יקרה איתם?
אפשר להגיד "אז מה אם זה קשה." אפשר. ואמרתי, תאמינו לי. וניסיתי. ואז חשבתי שאני מנסה יותר מדי, וזה, כידוע לא עוזר. אז הרמתי ידיים על לנסות. זרמתי, התנגדתי, מה שאתם רוצים. בחיי. והייתי אופטימית ופסימית באותו הזמן, והייתי בדיכאון מוסתר ואופטימיות גלויה, וצחקתי ובכיתי. לא שיצא לי מזה משהו. לא שרציתי שזה יגרום למשהו לקרות. סתם, אתם יודעים. חיים. הדבר הכי חשוב שיש לנו ואין לנו עליו שליטה. ואני לא קולנטרול פריק, להפך. אבל מה היה קורה אם יכולנו להחליט?
אתמול בלילה ישבתי על המיטה וקראתי ספר וחשבתי על עולם אחר באופטימיות לא קשורה לקרקע. עכשיו, פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך, זה נראה כל כך מטומטם.
וממש לא אכפת לי מעכשיו או ממחר, או מאתמול. או מעצמי. ואני פשוט עייפה, אבל ישנתי בערך חצי לילה, וזה טוב בשבילי. כי אני הבנאדם האחרון שיירדם ככה סתם. אבל שורפות לי העיניים ואני פשוט רוצה לעצום אותן. לעצום לעצום ולא לפתוח יותר.
Judge yourself if you feel the need
Just let me known to be
In search of the truth myself
There is a of blood on the ground
And it seems to me that it's not my kind
And I can't be sure if it's yours or mine
I am as ugly as I seem
Worse than all your dreams
Could ever make me
Could ever make me
Could ever make me
Could ever make me
.זה של הוייט סטרייפס. ובחיי שזה כל כך אמיתי
.טוסט
כינוי:
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
