So tell me something bad you've done
Tell me bout your ghost
Tell me bout the game you won
And the one who lost
Why you say wait
Wait
Tell me bout your magic touch
Every coin you toss
The cat get out, the dog get in
That's how it's always been
Why you say wait
Why
Now tell me what's so funny, man
Tell me, what'd I miss?
Write it on the rocks and then
Tell me how it is
Why you say wait
Why
Why you say
Oh wait
אני פשוט מקשיבה לזה בלי סוף ובלי סיבה.
אני מתפרקת מכל דבר, למה?
אני רוצה להפסיק לבכות ולהיות מישהו אחר פשוט, להשתנות לגמרי. אני לא רוצה להיות אני יותר.
יש דברים בתוכי שצריך להרוג, ואני לא יודעת מה יהרוג אותם. תרופות חרדה, אלכוהול, סמים, ניקוטין? אולי אני צריכה להוציא אותם, אבל לא משנה מה אני אעשה זה לא יוצא, מה זה בכלל?
אני שואלת שאלות טובות שאין להן תשובות, תודה באמת עולם. אני משכנעת את עצמי להאמין בשקרים. למה אני עושה את זה?
שאלות טובות בלי תשובות.
אין למה לחכות, אין סיבה לחיות, בעצם יש אבל האם זה שווה את זה?
כמה זמן שלא יעבור אני אחזור לאותה נקודה, למה לעזאזל אני זוכרת? אני לא רוצה יותר, די. לא יכולה יותר, לא רוצה, די די די מספיק, כואב לי כל כך כל כך כל כך אבל אני בסדר, כנראה שכן, אני בסדר ויהיה בסדר אחר כך.
אבל אחר כך אני אפול שוב, הדרדרות.
יש שיער בכל מקום, בעיניים שלי ואני לא רואה גם כשאני מסיטה אותו.
האירוניה חמוצה-מתוקה ומבחילה.
שנאה, כמה שונה היא מאהבה? הבדל דק.
אבל אני לא שונאת את מי שאני אוהבת ולא אוהבת את מי שאני שונאת, או שכן?
ידע הוא סבל, חוסר ידע הוא שמחה, אבל מכריחים אותי לדעת אז אני יודעת. אז אני סובלת כי אני יודעת.
אני שונאת לזכור אבל אני זוכרת בכל זאת. אם היו דברים שיכולתי לשנות, הייתי משנה אותם, את עצמי, את הסביבה, את כל הכאב הייתי מוחקת, אולי לא היינו מרגישים כלום אבל זה עדיף מלהרגיש את הכל.
אני יודעת אבל זה לא בטוח, זו רק תחושה שמבוססת על עובדות שדחפו לפנים שלי כל השנים האלה.
אני לא רוצה לדעת אני לא רוצה לזכור אני לא רוצה להרגיש אני לא רוצה להיות.
אני שונאת את עצמי בגלל מי שאני, כל מה שיש לי להגיד זה שאולי זו לא אשמתי שאני כזו. שקר, לשקר לעצמי, מה זה עוזר?
יש לי משקפיים אבל אני עדיין לא רואה בעיניים.
Why
Nothing
When you say
Hmm
Nothing
כינוי:
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
