בלוג תיעוד

נפטרתי מקילו נוסף, מה שמעמיד אותי על 61. סגרתי עם עצמי לרדת שניים או שלושה נוספים בשבועיים הקרובים ולהחליף קידומת סופסוף.

היום הוזמנתי לחתונה של חברה, בעוד קצת יותר מחודש. וכשהיא אמרה לי שהיא ממש רוצה שאני אבוא התחוור לי לפתע עד כמה הפרעת האכילה תופסת אותך ומשתלטת על כל היבט בחיים שלך. כאילו שאף פעם לא היית משהו בלעדיה, ועכשיו אתה שייך לה. אז לרגע ממש שנאתי את עצמי. ז"א, יותר מתמיד. במקום להרגיש מה שכל חברה נורמלית הייתה מרגישה [התלהבות, השתתפות באושר, שמחה, התרגשות עצומה] כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בייאוש הולך וגובר זה שאם אני לא מגיעה ל55 אני לא מוציאה רגל מהבית, לא כל שכן הולכת לחתונה, שם תימצא חצי שכבה מן הסתם. אנשים שלא ראיתי שנים ושאני בכל מקרה לא מעוניינת לשוב ולראות, אם להודות באמת.

אז התחלתי לתהות 'האם אני אי פעם אפטר מזה?' 'האם יש לזה בכלל סוף? [וכזה שלא כולל בתוכו אותי בתוך קבר]' 'האם אני אהיה אי פעם מרוצה מעצמי?'

שאלות שנותרו ללא מענה. רק חצאי שקרים מנחמים שאני יכולה להעניק לעצמי על מנת שאוכל להמשיך בעבודתי [הרעבה עצמית] באין מפריע.

הסוף, כך אני רוצה לחשוב, נמצא אי שם באופק, ואני עוד אגיע אליו. ואולי אמצא תשובות.