אני פשוט יושבת לי, בחדר החשוך שלי,ויודעת שמחר, הולך להיות יום נורא.המבחן בצרפתית דווקא האור היחיד כאן, כי אני יודעת את החומר טוב.
אני פשוט מרגישה את זה בעצמות. מרגישה שמחר, הולך להיות יום נוראי.
ואחרייו כול החופש ייצא נורא גם כן.
אני פשוט פסימית, ולא יכולה להחזיר את הגלגל.
וההרגשה שלאפחד לא איכפת, מחלחלת לתודעה לאט לאט.
אני יודעת שזה לא נכון, ישלי חברים מדהימים.
אבל התחושה היא תחושה של לבד.
אפחד אפעם לא יצליח להבהיר במילים מה מתחולל לו שם בפנים.
כנראה שגם אני לא.
אני רק מקווה שההרגשה הזאת תעבור.
הכי מבאס שזה יהרוס לי את החופש.
הלכתי לקרוא הורסקופ, אולי הוא יעשה אותי אופטימית.
משום מה ככול שהיום הולדת שלי מתקרב, אני רק הופכת ליותר ויותר עצבנית.
עד שחשבתי כבר שאני יצליח להתחמק מבלונים וצומי ביום ההוא, היו חייבים לגשר לנו את שבועות ולחלק תעודות ביומולדת שלי.
ביקשתי מחברה אחת שלא יביאו לי בלונים, בשיא הכנות.
היא אמרה שבסדר.
אני מקווה שזה נכון.
אני לא רוצה להביא עוגה, ולשמוע ברכות.
אני רוצה לחזור הבייתה וזהו.
מקסימום איזו מסעדה נחמדה.
כן, אני בת 14, הולכת להיות, אחלה גיל...ו?
בשביל זה יהיה לי את כיתה ט' כמובן, להינות מהגיל הזה.
אבל ביום ההוא,אני פשוט לא רוצה כלום.
רק שקט.
הלוואי, הלוואי שאפחד לא יזכור, או לפחות ייתעלמו.