איבדתי נפש, כל המוצא מתבקש להחזירה
אם אין אני לי, יש אחרים. |
| 7/2009
גן-חיות.
איזו המצאה מרושעת.
איזה בנאדם רע חשב על זה?
לכלוא חיות בכלובים בשביל שאנשים יוכלו להנות מהן???
איזה גזען-מתנשא-שחושב-שהוא-עליון-על-כולם יכול להנות מזה??
זה דיכוי.
זה פשוט אסור.
הייתי היום בספארי לילה.
לראות את החיות בלילה. כשהן ישנות.
להעיר עליהן עם פנסים מסנוורים.
להפריע להן על קולות של ילדים בני חמש שצועקים "הנה קרנף! תראו כמה הוא קרוב!" או "תראו את הג'ירפה הזאת! היא כל כך גבוהה!".
ואת ההורים המתלהבים שלהם שצועקים כי כל כך רועש "נכון חמודי, זה תאו" או "ראית את ההיפופוטם הגדול ההוא שם, מתוקי?"
בקול נוטף דבש ששמור רק לתינוקות שלהם.
והרכבת עם הפנסים והרעש מתרחקים, נותנים קצת שקט ושלווה.
ואז באים עוד פעם, כי את מה שנסענו צריך גם לחזור.
ועוד הפעם הכל מההתחלה.
ההורים והילדים והמדריכה עם המיקרופון.
ואז לחלקה של האריות.
המדריכה שואלת את כל הילדים בני החמש "איפה האריות?"
והם עונים ש"הם לא נמצאים כאן" כי הם חכמים. הם יודעים אם יש אריות או לא.
והמדריכה
עם הקול נוטף דבש ששמור לילדים בני החמש בסיורים, מזמינה את כולם לתוך
"חדר השינה המלכותי של האריות" ומובילה את כולם לתוך מקום צר עם כלובים
הרבה יותר צרים ובתוכם אריות.
יש שם לביאה ועוד לביאה, ואריה ועוד אריה ואז עוד לביאה עם גור קטן ועוד אריה ששומר על כולם.
והאריה הגדול ביותר מתחיל לנאום.
כל הילדים הקטנים בני החמש מפחדים.
אבל אל דאגה, אומרת המדריכה, יש כלוב, יש סורגים, האריה לא יכול לטרוף את כולם.
וחזרה לרכבת.
והורים שמתלוננים על האריה שלא היה נחמד.
והילדה שעומדת מהצד שכל כך רוצה לצעוק על ההורים האלה.
כל
כך רוצה להטיח בפניהם ש"אין פלא שהוא לא נחמד! נכנסים חבורה של אנשים
שצועקים ומסתכלים, והדליקו את האור במיוחד בשבילם. איך לדעתכם הבילתי
מתחשבת מרגישים האריות בנוגע לזה?? שבאים ונועצים בהם מבטים.שמתלחששים והם
הרי יודעים על מה אתם מדברים."
אבל היא לא אומרת כלום.
היא בולעת את המילים וחוזרת לאביה שבור הרגל. עוזרת לו לעלות על הקרון ומבליגה על המשפחה שלפניה שעדיין מתלוננת על האריה.
ועכשיו הפסקה.
פיפי ולחזור. יש דבר מעניין. יש חדר פוחלצים.
ונכנסים.
ורואים חדר שמלא בפוחלצים.
חדר מלא בחיות מתות ומשוחזרות.
בעצמות ושלדים.
"אף אחת מהחיות לא נרצחה" מדגישה המדריכה "כולן מתו מזיקנה או ממחלה."
היא מפרת את סיפורם העצוב של קוף שאכל יותר מדי במבה ושל חתול בר שאומץ על ידי משפחה מרמת-גן.
והיא, שומעת את הסיפורים מבחוץ. לא מסכימה להיכנס לחדר המוות.
הילדה שעומדת מהצד.
שמתקוממת על עוולה שכזאת.
היא לא לבד.
ניגשת אליה ילדה אחרת, אומרת לה שהיא חושבת כמוה, אומרת לה כל הכבוד (או לפחות מתכוונת לומר)
בחזרה לרכבת ושוב לשטח הפתוח.
רואים נשרים שחולים ברככת העצמות, הם לא יכולים לעוף. הסאפרי לקח אותם ועוזר להם.
רואים את האגם, הרבה עופות מים והפופוטמים. ממשיכים.
נוסעים חמש דקות וחוזרים ליציאה.
הולכים הביתה.
שוחכים מהחיות שצריכות להישאר בכלוב לשארית חיהם.
וזה פשוט עצוב.
פשוט כל כך עצוב.
אני מקווה שהציניות שנוטפת מכל מילה שכתבתי פה הבהירה לכם את דעתי על עיניין ההגן-חיות בפרט והתעללות בבעלי חים בכלל.
| |
"תלוי"
"החיים לא פיירים"
הוא חשב כשהוא התעורר.
הוא חשב את זה בכל בוקר מאז התאונה.
למה דווקא הוא?
מה הוא עשה רע?
הוא תמיד היה טוב.
אולי הוא לא האמין באולהים אבל הוא תמיד היה אדם טוב.
"למה הטובים הולכים ראשונים?"
הוא אמר לעצמו באירוניה והסתכל על רגליו המשותקות.
"בסך הכל נסעתי הביתה אחרי יום עבודה" הוא רטן.
כמו שרטן כל בוקר.
"אני שונא את הבן זונה הזה."
הוא הצהיר כמו שהוא מצהיר כל בוקר.
הוא התאמץ לעביר את עצמו לכיסא גלגלים שליד מיטתו.
הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר למרות שלא היה רעב.
רק בשביל להעביר את הזמן.
עוד מעט אמרוה לבוא העוזרת שתעזור לו להסתדר.
"בולשיט, אני יכול להסתדר לבד."
נמאס לו שכולם עוזרים לו.
נמאס לו מהכול.
הוא לקח את הסכין מהמטבח.
"מהר לפני שהעוזרת תבוא" הוא מלמל.
לאט לאט הוא החדיר את הסכין לחזהו.
הכאב היה משתק.
אבל גם מרפא.
הוא אהב את הכאב והכאב אהב אותו.
לאט הכאב העמיק.
לאט העולם השחיר.
ולאט נכנסה העוזרת ומצאה גוויה בכיסא גלגלים.
לאט היא קראה למישטרה.
והמטרה לקחו את הנכה והודיעו למשפחתו.
והלוויה.
והכל לאט.
כל כך לאט שזה מעצבן.
וכולם בכו עליו.
ולו היה טוב.
כי הוא כבר לא היה נכה.
ולא היה תלוי באנשים.
| |
הטיסה האחרונה שלי
צפיתי בעננים מבעד לחלון האוטובוס.
היה אחד בצורת בלון.
ואחד בצורת כלב.
ואחד בצורת מפלצת שדמה למייקל ג'קסון.
בסוף נרדמתי.
מה לעשות שאוטובוס מרדים אותי, ודווקא מטוס לא.
נזכרתי בטיסה האחרונה שלי , למען האמת אני נזכר בה הרבה.
כל מחשבה קטנה או איזכור קטן של מטוס גורמים לחשוב על הטיסה האחרונה שלי.
איך שכל כך נהיננו באמסטרדם.
וגם בטיסה עצמה היה כיף.
וכשנחתנו בארץ.
שיצאנו משדה התעופה היא אמרה לי : "זה לא אתה, זאת אני. אני פשוט צריכה קצת זמן לעצמי."
היא יכולה להיות כל כך קלישאתית לפעמים.
והיא חזרה ואמרה שהיא רוצה שנישאר ידידים.
שהיה לה מאוד כיף איתי אבל היא צריכה הפסקה.
בולשיט.
יש לך מישהו אחר אז תגידי.
אל תמרחי אותי.
נפרדנו בחיוך.
רק אחרי שהגעתי הביתה והסתגרתי בחדר הרשיתי לעצמי לבכות.
באמת אהבתי אותה.
באמת היה לי קשה כשהיא עזבה.
עכשיו זה קצת עבר.
אני מקווה שזה יעבור לגמרי בקרוב כי אני כבר משתגע.
אני צריך למצוא לי מישהי אחרת.
מישהי שתשכיח אותה.
אבל זה קשה.
אף אחת לא משתווה לה.
מחשבותי נקטעו כשהגעתי לתחנה שלי.
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לכיוון הבית.
ושם היא חיכתה לי.
ישבה על אדן החלון.
ג'ינג'ית עם זנב ארוך.
התאהבתי בה ממבט ראשון.
יש לה פרווה כל כך נעימה.
לקחתי אותה אליי הביתה.
מאז אני כבר לא חושב על הטיסה האחרונה שלי.
אני חושב רק על החברה שלי.
החתולה הקטנה שלי.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
emillyanna מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
