זה היה עוד בוקר בחייה של מאיה. כמו כל בוקר רגיל...

אבל הבוקר היא באמת הבינה מה המשמעות של זה שהיא צריכה לעבור לגרמניה.

עוד שבוע מאיה הולכת ללמוד במכללה בגרמניה. היא הייתה נרגשת ולחוצה.

 זו הייתה החלטתה בלבד.

ההורים שלה לא רצו שיקרה לה אותו הדבר כמו שקרה לאחיה התאום- אלמוג.

אבל מאיה הרגישה שהיא חייבת ללכת "ולהשלים את המשימה" שאחיה השאיר לה.

הוא היה בן 16,והוא היה מאוד מתקדם בלימודיו וכולם אמרו שצופן לו עתיד גדול,

 אז הוא הלך ללמוד פיזיקה במכללה טובה בגרמניה.

הוא הלך ללמוד בגיל 16 ולא חזר.

הוא נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 17.5 .

 ועכשיו מאיה רוצה לחזור בדיוק לאותה עיר, אותה המכללה שאלמוג למד בה.

היא והוא היו כל כך קרובים והאסון שקרה פשוט שבר אותה.

אבל היא ידעה שזאת הדרך היחידה להרגיש קרובה אליו.

הוריה בהתחלה לא רצו שהיא תלך אבל הם הבינו ששום דבר לא יעצור אותה, וסידרו כבר את הכל.

מאיה ישבה וארזה את הכל, 'זהו' היא אמרה לעצמה. 'מחר אני כבר לא פה'.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה מיטל, אחותה הקטנה.

"היי מיטלי מה נשמע?" שאלה מאיה בחיוך.

"את באמת עוזבת מחר?" שאלה אחותה בחשש.

"כנראה שכן..אבל לא נורא תסתדרי בלעדיי" אמרה מאיה וקמה לחבק את אחותה.

מיטל חיבקה אותה גם.

"תגידי..נכון את תפגשי את טוקיו הוטל?"

שאלה מיטל בחיוך רחב. מיטל הייתה מעריצה שלהם, וכל חדרה היה מלא בהם.

"לא..אבל אני אקנה לך משהו טוב?" אמרה מאיה.

"אבל את בגרמניה! בטוח תפגשי אותם!" התעקשה מיטל.

"חח טוב, אם אני יפגוש אותם את תהיי הראשונה שתדע על זה, או-קיי? בינתיים תסתפקי בפוסטר?"

צחקה מאיה.

"מבטיחה?"

"מבטיחה."

מיטל קצפה בשמחה במורד המדרגות.

מאיה החלה ארוז בזריזות את כל חפציה, היה לה המון מה לארוז.

"אז מה עוד אחת טסה פה לגרמניה?" שמעה מאיה קול מלמטה.

"היי גיא!" קראה מאיה בחיוך ורצה אל אחיה הגדול, גיא.

"כבר חשבתי שלא תבוא.." אמרה.

"ככה את מכירה אותי? עשיתי להם את המוות עד שלא קיבלתי גימלים לראות אותך" צחק גיא.

גיא היה במודיעין בצבא, ולא יצא הרבה הביתה.

מאיה חייכה חיוך גדול וחיבקה את אחיה.

"אז מה, את חזק בעניין אה?"  אמר גיא.

"כן..נו אתה יודע, זה חשוב לי." אמרה מאיה והתיישבה לצד גיא.

"תמיד היית עקשנית." אמר וחייך.

"מאיוש סידרת הכל??" נשמעה צעקה מלמעלה.

"אממ לא הכל, אמא גיא פה!!" צעקה חזרה.

האם ירדה נרגשת למטה, העריפה נשיקות על בנה החייל.

"איך הצלחת להגיע? ולמה לא אמרת כלום? לא להודיע? הייתי מכינה אוכל!" אמרה האם.

"אמא זה בסדר..והוצאתי גימלים" אמר גיא וצחק.

מאיה חייכה.

אמה נהייתה דאגנית מאז שאלמוג מת, לא מפסיקה להתקשר ורק דואגת שכולם בריאים ושלמים.

זה פלא שהוריה נתנו לה לנסוע, ועוד לגרמניה.

אך היא הייתה חייבת להתעקש כל כך, שלא היה טעם להתווכח.

ארין לקחה מזוודה קטנה והחלה למלא אותה בבגדים.

מחר היא סוף סוף הולכת ללמוד במכללה שרצתה, זו הייתה המכללה המושלמת.

גם קרובה לביתה במידה מסוימת, אבל בעיקר מכללה מצוינת שאפשר להגביר בה את המקצוע שהכי אהבה.

"מתי את נוסעת?" שאלה אחותה הקטנה של ארין, מריה ונכנסה לחדרה.

"מחר." השיבה ארין.

"אני אתגעגע.." אמרה מריה וחיבקה את ארין.

"גם אני מריוש, אבל אני אחזור כל סופשבוע שני, וזה רק במרחק של חצי שעה נסיעה."

"נכון אבל עדיין.."

"לא נורא, תמודדי בלעדיי אה?" אמרה ארין בחיוך.

"כנראה.." אמרה מריה ויצאה מחדרה.

הטלפון של ארין צלצל.

"ארין?" ענה הקול.

"היייי מה קורה? אתה לא ברוסיה או משו?" ענתה ארין.

"לא..חזרנו לפני כמה שעות. מה קורה ילדה? התגעגעתי אלייך." ענה הבחור.

"גם אני..מחר אוניברסיטה..לא נראה אותך לפניי? שאלה ארין.

"וואי רציני? בואי עכשיו"

"יש לי עוד מלא לארוז..סורי" ענתה ארין

"נו מה שבועיים לא הייתי פה וחצי שעה את לא מקדישה לי?"

"טוב נו..אני יבוא עוד מעט."

"ביי מותק"

"ביי"

ארין סגרה את הטלפון.

היא סיימה לארוז את המזוודה הקטנה, ואת הגדולה השאירה פתוחה על המיטה. אותה תמלא אחר כך, חשבה לעצמה.

היא לבשה בזריזות מכנסיי ג'ינס קצרים, גופיית סבא וכפכפים ויצאה.

מאיה סיימה לארוז כבר כמעט הכל, היא ראתה פתאום איך החדר שלה מרוקן מהדברים החשובים שלה, שכבר היו עמוק בתוך המזוודה.

הפלאפון שלה צלצל. זו הייתה שיר, חברתה הטובה.

"היי מאיוש, מה קורה? סיימת לארוז?" שאלה שיר.

"אממ כן, כמעט..מה איתך?"

"בסדר..תקשיבי בא לך לבוא אליי? כנראה אני לא אוכל לבוא מחר לשדה תעופה."

"מה? למה?" שאלה מאיה בעצב. שיר הייתה החברה הכי טובה שלה, ויהיה לה עצוב לא לראות אותה ברגעים האחרונים.

"אני ממש מצטערת, באמת. בבקשה תבואי אליי, אני לא יכולה בלי להיפרד ממך." אמרה שיר.

"אוקיי, אני יבוא." אמרה מאיה וניתקה.

היא בחרה בזריזות בגדים, וירדה למטה.

"אמא, אני הולכת לשיר טוב?" אמרה מאיה.

"כן בטח, תהני" אמרה אמה.

קצת עלוב וקצר, אבל תסתפקו בזה.