זכויות הגבר בישראל

אומנם הרעיון לשנות את 'יום האם' ל'יום המשפחה' לא היה הרעיון שלי במקור, אך אני די בטוח שההתכתבות שלי עם הגורמים הרלבנטיים בשנים 1993 ו1994 הם אלה שהובילו לביטולו של 'יום האם' והפיכתו ל'יום המשפחה'.

ביוני 1993 כתבתי לנשיא המדינה באותו הזמן, עזר וויצמן, והעליתי בפניו את הרעיון שיהיה בישראל את 'יום האב'. הייתי אז בן 15, כושר הביטוי שלי באותה תקופה לא היה כל-כך טוב (עברית היא לא שפת האם שלי) ולא ידעתי למשל שבמדינות אחרות דווקא חוגגים את יום האב.

כתבתי לו משהו בסגנון "איך ייתכן שעבור הנשים יש גם את יום האישה וגם את יום האם ואילו עבור הגבר אין כלום?". הטיעון הכי טוב שהשתמשתי בו היה ציטוט מתוכנית הקומדיה הישראלית "קרובים קרובים" (הטובה ביותר שנעשתה לדעתי בארץ) בה יהורם גאון אמר "זה שאימא יש רק אחת זה לא אומר שאבא יש כמו זבל!".

תחילה קיבלתי מאריה שומר, מנכ"ל בית הנשיא מכתב בנוסח "תודה על מכתבך. תוכנו יילקח לתשומת ליבנו". חיכיתי כשנה. זאת אגב הייתה התקופה הכי קשה בחיי. כתבתי שוב ודרשתי תשובה ברורה וחד משמעית.

אריה שומר כתב לי שהוא מוסר שנשיא המדינה, עזר וויצמן, חושב שהרעיון שלי הוא רעיון טוב אבל זה לא תפקידו והוא מפנה אותי ליושב ראש הועדה לסמלים וטקסים, ח"כ עוזי ברעם (באותו זמן, שר התיירות) :

כך פניתי לועדה לסמלים וטקסים, כתבתי להם את הרעיון והתשובה הייתה שהרעיון יועלה בפני הועדה. חיכיתי קרוב לשנה ומאחר ולא קיבלתי תשובה, פניתי שוב לועדה. תשובתם הייתה שעליי להמתין, שהרעיון יועלה בפני הועדה ואם תהיה החלטה, אקבל על כך הודעה. זה היה בסביבות 1995 ומאז לא שמעתי מהם אבל עצם העובדה שיום האם שונה ליום המשפחה (ממה שזכור לי, משנת 1996) מראה שהצלחתי לשנות ולהזיז שם משהו.

האם אני מרוצה? התשובה היא לא חד משמעית. מצד אחד, אני שמח שיש לפמיניסטיות פחות יום אחד בשנה שמוקדש לנשים בלבד והכבוד נעשה לכל המשפחה, לא רק לאימהות, גם לאבות וכנראה גם לילדים, לסבא, סבתא וכו'. מבחינה שיוויונית, זה בהחלט הישג.

מצד שני, יש לי הרגשה שיוזמי הרעיון פחדו, רעדו וחששו מהאגרסיביות והאלימות של הפמיניסטיות בישראל שתמיד טענו ש"לגברים לא מגיע יום האב" כי "האישה משקיעה, מטפלת, נותנת, מקריבה עבור המשפחה הרבה יותר" ולכן "מקומה של האישה במשפחה חייב להיות מרכזי". מסיבה זו ישראל נשארה המדינה היחידה כנראה במערב שבה לא חוגגים את יום האב, בגלל תרבות של סלידה מגברים, זילזול ושנאה כלפי גברים.

גיל רונן מסביר במאמר שלו מדוע אנחנו בעצם עם מטריארכלי ולא פטריארכלי, כמו שטוענות הפמיניסטיות:

"אני טוען שהעם היהודי התעוות במהלך תקופת הגלות, וכי העיוות הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהיחלשות מעמדו של הגבר, אבי המשפחה, והפיכת האשה או האמא לדומיננטית באופן קיצוני ולא-בריא.

אני מאמץ בשמחה את המינוח הפמיניסטי בדבר קיומה של "פטריארכיה". אני רק טוען שאצל היהודים , ובמיוחד אצל האשכנזים , ה"פטריארכיה" חדלה לשלוט בעם לפני הרבה מאוד דורות, ואת מקומה תפסה המטריארכיה. "

למה "יום המשפחה" כל-כך מעצבן את הפמיניסטיות?

במדור "נשים" בעיתון מעריב כתבה חן קוטס-בר: "באקט שהוא בעליל לא פוליטיקלי קורקט, הח"מ מעוניינת לצאת חוצץ נגד המעבר הקליל והבלתי מורגש שעשו במדינתנו מ"יום האם" ל"יום המשפחה". אין ספק שמדובר בהוראה מגבוה, שניתנה על ידי גברים. אף אישה, רוצה לומר אימא, לא היתה עושה החלטה טיפשית כל-כך, ובעיקר חסרת בסיס".

היא כמובן משמיצה במאמר את הגברים, האבות, ותוקפת בחריפות אפילו את בעלה, אבי ילדיה: "...וזה לא שאין לו אבא מוצלח. יש לו אבא נפלא. בחיי. הכי טוב שיש. זה לא הוא, זו לא האבהות שלו, זה משהו בכרומוזומים".

מיותר לציין כמה הערה כזאת הייתה עלולה להישמע גזענית וסקסיסטית אם הייתה נאמרת על נשים נניח למשל בתחום הפעלה טכנית של מכשירים.

חשוב מאוד להבין שהנשים במדינה הזאת גדלו על פמיניזם מהסוג הגרוע ביותר. תחושת הכוח, המונופול - הבלעדיות של האישה בכל מה שקשור למשפחה, ילדים, בית וכו', היא שמסבירה את ההתעקשות של נשות ישראל לחגוג מצד אחד את יום האישה הבינלאומי אך מצד שני, לא לחגוג את יום האב כפי שמקובל בעולם. הגישה של נשות ישראל היא הרבה מעבר לשנאת גברים. מדובר בתחושת עליונות ושליטה. האישה הישראלית מפחדת שהגבר יתפוס את מקומה ולכן היא דואגת
לשמור בקנאות את מקומה המרכזי במשפחה, מה שמגיע לידי ביטוי בחוקים מפלים שאוטומטית מונעים מגברים לקבל משמורת על ילדיהם במקרים של גירושין ואפילו משמורת משותפת (שהילדים מבלים זמן שווה בין שני ההורים הגרושים) מבחינתן זה "מכשול מיותר". הפמיניסטיות הן אלה שמתעקשות לשמור לעצמן את חוק "חזקת הרך".

משקל ההתנגדות ליום המשפחה מהסיבות האלה שהאישה הישראלית הפמיניסטית חשה שהיא מאבדת את כוחה ואת המונופול הגדול ביותר שיש לנשים בישראל - הילדים, הוא אותו המשקל שפמיניסטיות יוצאות נגד המונח 'הורים' כפי שנעשה בו שימוש כיום בבתי המשפט:

"מהשיח המשפטי נעלמה ה"אמהות" ובמקומה באה "הורות". מחקר חדש טוען כי מדובר בעיקור הנשיות מהממד האימהי. חופשת לידה לגברים וזכויות לילדים רק עוזרים להנציח תפישות סטראוטיפיות"

הצביעות, האבסורד, הדו-פרצופיות, חוסר ההגינות והמוסר הכפול אצל הפמיניסטיות הוא פשוט בלתי נסבל: מצד אחד, הן טוענות שהן רוצות שגם גברים ייקחו יותר חלק בגידול הילדים אבל כשזה קורה, כשהגבר נעשה שווה לאישה מבחינת היכולת בטיפול בילדים, הפמיניסטיות מיד קופצות ומתקוממות ונלחמות כדי לשמור בקנאות על הטריטוריה הנשית. השוביניזם הנשי פשוט ממשיך לחגוג.

פמיניסטיות לא רוצות שיוויון, הן רוצות עוד ועוד פריוולגיות וזכויות לנשים על חשבון הגברים והן טוענות בפירוש בלי שום בושה: "אישה יכולה למלא גם תפקידים שנחשבים נשיים וגם תפקידים שנחשבים גבריים אבל גברים מוגבלים רק לתפקידים מאוד מסויימים כי הם לא מספיק מורכבים ולא מספיק רגישים" כפי שטענה פמיניסטית שהופיעה בתוכנית 'פוליטיקה' בערוץ ה1.

ג'ק