זכויות הגבר בישראל

אישה שירתה למוות בבעלה הורשעה בהריגה בלבד. ככה זה כשמערכת המשפט מפלה רוצחות לטובה ומטפלת בהן בכפפות של משי

גיל רונן | 31/1/2012 18:11

ושוב אותה תחושת בחילה קלה אוחזת בגרון. מבזק קטן, לא יותר מזה, מבשר: “עשר שנות מאסר נגזרו על תושבת אילת שהרגה את בעלה”.

ליליאנה מנדוזה מאילת, שעבדה כמאבטחת, הורשעה בהריגת בעלה, ארנסטו, לפני כשנה וחצי. הם חזרו מבילוי, הם רבו, היא היתה שיכורה, היא נטלה את אקדחה מהארון וירתה כדור אחד שחדר לחזהו של ארנסטו והרג אותו. בידיעות שפורסמו מיד לאחר הרצח צוטטו נציגי משטרה שאמרו שלא היו בידיהם כל תלונות קודמות על אלימות בין בני הזוג.

בהמשך, כמו בכל מקרה שבו אישה רוצחת גבר, הסנגוריה טענה כי הרוצחת סבלה מהתעללות. השופטת המחוזית רויטל יפה-כ”ץ קבעה כי הירי אמנם לא בוצע בהגנה עצמית אך סיכמה כי “לאור חרטתה הכנה של הנאשמת, ניסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר בירייה אחת בודדת, לצד התוצאה הקשה של המעשים והכלל בדבר כיבוד קדושת החיים, אנו גוזרים על הנאשמת מאסר בפועל למשך 10 שנים”. מסקנה – אם לרצוח, אז בירייה אחת בלבד.

ארנסטו ז”ל כבר לא יכול להעיד ולטהר את שמו, ואילו התביעה שטופה ברוח פמיניסטית מיליטנטית, שאינה מכירה כלל בקיומה של המילה “רוצחת”. הילדים העידו לטובת אמם, ממנה הם פוחדים מן הסתם. העיתונות הישראלית, מצדה, יודעת לדווח רק על דפוס אחד של התעללות בין גבר ואישה. עבורה, אין נשים חולות ומסוכנות, אין נשים רעות ומניפולטיביות. זה רק באגדות.

שיטות שונות

גם כאשר שופטי המחוזי מרשיעים אישה ברצח, שופטי העליון תמיד ימירו את האישום להריגה, בערעור. למה? ככה. יש במחוזותינו כלל בלתי כתוב שנשמר בקפידה, לפיו אישה לא תורשע לעולם ברצח בן זוגה. בהרצאה מאלפת בכנס “פנים שונות לאלימות המשפחה” שנערך באחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל, סקר ד”ר יואב מזא”ה מהקריה האקדמית אונו שורה ארוכה של מקרים בהם נשים שרצחו את בני הזוג שלהן או התעללו קשות בילדיהן, קיבלו יחס מלטף ממערכת המשפט.

ד”ר מזא”ה אף ידע לספר על מייל שקיבל מדמות בכירה בפרקליטות שהודתה בפה מלא כי הפרקליטות מפלה לטובה נשים, והצדיקה זאת ב”שיקולים חברתיים והיסטוריים”.

לכאורה, מקרים שבהם אישה רוצחת גבר הם נדירים יותר ממקרים שבהם גבר רוצח אישה. אלא שיש כאן תעתוע סטטיסטי: מה שנכון הוא שיש יותר גברים מנשים שרוצחים בשיטות גבריות. אבל כשמדובר בשיטות רצח נשיות, הנתונים שונים לגמרי.

תגיד תודה ארנסטו

השיטה הפופולרית ביותר לחיסול גברים בידי נשים כיום היא השימוש בעלילות שווא. מגישים תלונות כוזבות נגד הבעל, מרחיקים אותו מילדיו, נוטלים את רכושו וכספו, ואז פשוט נותנים לו להתאבד, או למות משברון לב, או סתם להפוך למת-חי.

בנובמבר האחרון אישר נציג משרד החוץ, ארתור לנק, בפני ועדת האו”ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בז'נבה, כי מתוך כ-400 התאבדויות בשנה בישראל, 150 הן של גברים גרושים.

רבים מהאבות המתאבדים הללו ויתומיהם הם למעשה קורבנות של המדינה, אשר פיתחה מערכת שתפקידה לנתק אותם אלה מאלה. ח”כ עתניאל שנלר הפנה ב-.10.1.12 שאילתה במליאת הכנסת לשר הרווחה, משה כחלון, לגבי השימוש המופרז של עובדות סוציאליות בהפניית ילדי גירושין ל”מרכזי הקשר”, שם הם רואים את אבותיהם פעם בשבוע למשך כשעה, תחת פיקוח צמוד.

כחלון לא הכחיש את הנתון המדהים לפיו בישראל, שיעור ההפניה למרכזי הקשר גבוה פי ששה מהממוצע בעולם המפותח. תחשבו על זה: המדינה אישרה רשמית כי כשלושה גברים גרושים מתאבדים מדי שבוע. אבל בעיתונות לא תקראו עליהם מילה. תגיד תודה, ארנסטו, לפחות את שמך הזכירו.

זעקת הקוזאק הנגזל מתייחסת לעם אכזר במיוחד ברוסיה לפני מאות שנים, שנהג לפגוע ביהודים ואח"כ לטעון שבעצם היהודים הם אלה שגנבו מהם ושדדו אותם. במציאות כיום, אין תיאור טוב יותר מלתאר את תגובתן השיטתית של פמיניסטיות בכל פעם שמישהו מעז לטעון שהן בעצם פוגעות אנושות בגברים ומתנהגות בבריונות נוראית.

הדוגמא האחרונה עם ח"כ לשעבר יינון מגל, ממחישה יותר מכל את הנטייה הסדיסטית של פמיניסטיות גם להתעלל בגברים וגם להאשים אותם כאילו הם "תקפו ראשונים". הפרשה הזאת מפריעה לי אישית, בתור מישהו שלא ממש סובל פוליטיקאים ואת המערכת הפוליטית, והנה ראיתי בכנסת אדם ישר, הגון והוגן, חבר כנסת טוב ומוערך לכל הדעות, שאני יכול להזדהות איתו, והכי חשוב - נאמן למטרותיו ומשקף את מה שבאמת חשוב, כמו למשל לגבי המלחמה בטרור, נושא עליו כתבתי לאחרונה.

עם תחילת "הפרשה" לפני כשבועיים, הכינו מראש הפמיניסטיות קמפיין הסחת דעת מתוחכם ו"הפוך על הפוך", כדי ללמד את החיילות שלהן איך "להתמודד" עם "גלי השוביניסטים שונאי הנשים ברשת" שיתקוממו בצדק על שימוש היתר הציני שעושות נשים בישראל בנשק הכאילו-הטרדה-מינית כדי לבצע חיסולים פוליטיים. אני קורא לתרגיל הזה שלהן:"הקדימי מכה לתרופה".

התחילה מגישת הטלוויזיה הפמיניסטית לינוי בר-גפן (שהיא גם פעילה קבועה בכנסים של ארגוני הנשים), ופרסמה בקבוצת הפייסבוק "אחת מתוך אחת", את רשימת "המדריך למתלוננת הטובה", לפי תיאוריה "לא משנה מה קרה, תמיד יאשימו את המתלוננת ולא את התוקף". כך לדוגמא, היא מתחילה בסעיף הראשון:

"התלוננת מיד? הזויה; התלוננת אחרי שנה? - עכשיו באים?"

הרי זה קשקוש לטעון כאילו "שנה זה יותר מדי זמן" כי אנחנו שומעים סיפורים על מתלוננות הזויות שצצות להן "לפתע" כאילו בספונטאניות לאחר 10, 15 ואפילו 20 שנה! ליתר דברי ההבל שכתבה אין טעם להתייחס כי זה נראה שהיא לוקחת את המציאות, הופכת ומעוותת אותה כדי שתתאים לנוחיותה. מדוע שתתן לעובדות לבלבל אותה?

כיום ידוע לכל עו"ד מתחיל שבביהמ"ש מתלוננת על עבירות מין מקבלת יחס מלכותי ומעמד מיוחס. מראש היא נחשבת צודקת אלא אם ה"נאשם מראש" יצליח להוכיח אחרת. בניגוד לתיאוריה של בר-גפן, אם המתלוננת שוכחת משהו, זה "בגלל הטראומה הנוראית", אם זוכרת פרטי פרטים, "זה בגלל שזה היה מאוד טראומתי", אם היא מתבלבלת ומחליפה גרסאות "זה בגלל הטראומה", אם היא מתחילה לבכות ולא יכולה לענות על שאלה מסויימת, מוותרים לה כי היא הרי "בטראומה"!!

נחזור ל"טראומה" של גב' רוטנר:

אייטם אחר אייטם בכל מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה השונות טחנו שוב ושוב, 24 שעות ביום, את אותם מסרים מוכתבים-מראש כאילו רחלי רוטנר היא אישה מסכנה, חלשה, תמימה וחסרת ישע, שקהל הגולשים "שופכים את דמה". כל אמצעי תקשורת המיין סטרים בישראל העבירו שיטתית את המסרים נגד יינון מגל, תוך כדי טענה מניפולטיבית ושקרית כאילו הוא "הודה במעשים החמורים שיוחסו לו". התוצאות, למרבה הצער, גם של הדחתו ממפלגת "הבית היהודי" וגם החלטתו להתפטר מהכנסת, מראות מי באמת היה הצד החזק והשולט, ולא בלשון זכר.

הרי ברור וידוע שמי שעמד מאחורי הקלעים הוא בעלה השמאלן של רוטנר, אחד הכותבים של תוכנית השמאל הקיצונית "גב האומה", שבעצמו הכריז על כך בפייסבוק. גם לי היה ה"עונג" להתעמת עם אחד הכותבים שלהם כשטען בפניי בלי בושה שצה"ל רוצח להנאתו בדם קר נערות פלסטיניות תמימות וחפות מפשע.

לאלה שתוהים "למה הוא התפטר? אולי הבין שעשה משהו לא תקין?", אני מאמין שהיות ויינון מגל הוא איש תקשורת וותיק ומנוסה, הוא מודע היטב לכוח המוחלט של נציגי התקשורת, "תא העיתונאיות" ובכלל נציגות הפמיניזם הרדיקלי שחולשות על כל דקת אוויר פנויה ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט ובכל מקום בעיתונות הכתובה. לכן הוא ידע שאין לו שום סיכוי והחליט:"עדיף להיות חכם ולא צודק".

כיום אין בכלל ספק ותשאלו כל מי שנמצא במערכת הפוליטית והמשפטית: מי שבאמת שולט במדינת ישראל אלא הם בריוני ובריוניות התקשורת יחד עם אלילי הבג"צ שלהם. התקשורת היא זאת שחיפתה בין היתר על הגיבורה שלהם, שופטת העליון עדנה ארבל (זאת שהוציאה ב1998 תקנה שמעניקה פטור אוטומטי למעלילות בנושא עבירות מין ואלימות במשפחה), כשהתגלו שקרים בקורות החיים שלה.

הפוליטיקאים הגברים למעשה מסורסים, חלשים, כנועים, חסרי עמוד שידרה - בובות על-חוט שנשלטים ע"י לחץ עצום משדולות וגורמים חיצוניים שונים, כשברור ושקוף שארגוני הנשים הם אלה שקובעים את סדר היום. זו עובדה - חברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, גם בתפקידים הבכירים, אמרו לידידי העיתונאי גיל רונן ב4 עיניים:"מצטער, אין לי ביצים להתעמת עם ארגוני הנשים".

אני ממליץ לכם לחתום על העצומה הזאת להחזרתו של ינון מגל, מתוך אקט מחאתי כדי שהפמיניסטיות ימשיכו לחשוש ולהבין שהציבור כבר לא בולע את תעמולת השקרים שלהן.

ולקינוח, בדיחה ששמעתי פעם, ומציירת היטב את הרדיפה וההתנכלות כלפי יינון מגל ואורן חזן לאחרונה: אתה שוחה בלב האוקיינוס. פתאום יוצא לך ממעמקי הים תמנון ענק והוא צועק עליך:"היי תפסיק! אתה מרטיב הכל!".

והמבין יבין...