Another Place

עברו דברים ב3 שנים האלה, ובכולן עדיין דידיתי. קצת לפני השחרור נכנסתי לכלא צבאי, התקופה שם שהייתה לא ארוכה (12 ימים בפועל), הייתה בן הקשות והמבודדות ביותר בחיי, אפילו שהייתי עם 6 אנשים שונים קבוע, הם היו שונים רק לכמה שעות, אם בכלל, היו כאלה שהיו איתי כל הימים, היו כאלה לפניי - שהשתחררו אחריי, הרבה אחריי. וכל אחד ואחד מהאנשים האלה שעבר שם אי פעם נשרט גם.
חושבים שלהיות בכלא זה קל? זה רק מראה כמה אנשים נלחמים למען העקרונות שלהם, גם אם מדובר בעקרון מטומטם שזה לנסות להשיג את המספר טלפון של אשת המג"ד לא משנה מה. אני הייתי בכלא, בתקופה הזו בדיוק לפני השחרור, בכוונה. היום אני מאמין שבמהלך כל השירות עשיתי שטויות שאיכשהו יצאתי מהן, ויצרתי לעצמי מחשבה או שהכניסו לי לראש שבסוף יתפסו אותי, וזה קרה. זה גרם לי להבין עכשיו שאם אני אמשיך להתייחס לחיים שלי בצורה שהתייחסתי לצבא, המשפט הבא שלי יהיה ממש מכוער. עכשיו עזבו רגע את הנפש היפה והעדינה שלי, למה? השאלה הזו כל הזמן חוזרת.. למה?
למה הייתי מוכן לתרום 3 שנים מהחיים שלי + מילואים כאלה ואחרים כמה פעמים בשנה, למה הייתי מוכן לעמוד בשמירות במקומות שמצלמה הייתה חוסכת למדינת ישראל כמה אגורות. למה זחלתי על קוצים בגאווה ואכלתי בשר מקופסא עגולה שהיה פעם כמה חיות ביחד? למה תרמתי ונשארתי ער שעות על גבי שעות, ימים שספגתי סבל בצבא והתמודדתי איתו רק עם חברים שהיו איתי, חיילים וקצינים שטבעו בתוך מערכת שאם אתה לא צף בה אתה תתמלא בשתן.

אני לא אומר שהצבא רק מזיק, ברור שכשהאינטרסים הם הגנתיים אז הרבה יותר הגיוני שיהיה צבא. אבל מה זה בכלל אינטרס הגנתי והאם אתה מגן עליי או רק מחמיר את המצב?
פעם כשהיו מתנקשים בחיי יהודים, היו קבוצות שהיו קמות ונלחמות בשיניים, האצ"ל הלח"י כל אלה היו פשוט אוסף של אבותינו שחלקם עדיין כאן, הם אלה שאפשרו לנו את האייפון ואת הכוס קולה או הבירה. ואנחנו במקום לשמור על העולם רק מחכים לשמוע על עוד מדינת גרעין.
אז יש כאן דרישה מתבקשת, אם אי פעם בחייך דאגת למישהו או משהו אחר, ברמה אמיתית שנתת את כולך לזה, עכשיו מגיע לך שזה יהיה לעצמך.
כשמשתחררים מנסים להכין אותך לאזרחות.. אני חושב שזה עוד מניפולציה לנסות להפוך אותנו למכונות ופחות בני אדם, קורס פסיכומטרי כזה וקורס אחר וקורס אחר. אני בעד ללמוד, הלוואי שאפשר היה להסביר כמה. אבל ללמוד מה? איך אתה בוחר מה מעניין אותך? היום אתה הולך ליועץ. זה מעולה להתייעץ, שתפו אחד את השני בכל הרעיונות הכי הזויים שלכם.

בצבא נותנים לך רעיון שי לקדם אותו. הגנת על המדינה. אתה נשבע על זה או מצהיר. אתה יורה בנשק וזורק רימונים, זוחל במצטבר ימים, הולך במצטבר יבשות, הגוף שלך כ"כ כואב ואתה נחוש בדעתך להלחם למען משהו גדול יותר. כל החיים לימדו אותך שאמן שלא יהיה צבא אבל חייבים לעשות כי רק ככה יהיה שקט. נכון לעכשיו יש רק רעש, ברור שיש הרבה מעבר לרק הצבא כאן אבל תחשבו על זה שכשהתחררתם כבר לא נתנו לכם מסגרת ברורה ונתנו לכם את המניל"ה הכי ארוכה שתענו עליה כל חייכם. עכשיו מתבקשת שאלה נוספת, למה להמשיך כמו עכשיו? כי זה קל להאמין לאחרים ופחות לעצמך היום.

אני אוהב אתכם ומאחל לכם שבוע מעולה

אם מישהו רוצה לדסקס איתי לכיף, אז בכיף =)

מה אתם חושבים? תשאירו תגובה

שי. 

למה זה משמעותי כ"כ? עצוב ממש שאנשים טובים עוזבים את הדרך.
משמח יותר לדעת שאתה מכיר אותם בדרך וזכית בחייך ללמוד משהו נוסף.
המטרה מול העיניים כקשת מול תפוח, וכל פסיק לעולם אין לו סוף, תמיד יבואו אחריו מילים.
טוב הלב מזכיר ששווה להלחם כאן, ששווה לתת מעצמנו ומזמננו לדברים "גבוהים" יותר. בסוף היום, אלו הם דברים קטנים במהלך היום שעושים קצת כיף בפנים. אלו הם גם דברים קטנים שמעכירים את היום, לפספס אוטובוס, לקוח קשה בעבודה, אמא, בן/ת זוג, נהגים, חשבונות, מבחנים (ואוו כמה קל להוציא כאלה). רגע רגע עשיו אני חייב לדברים קטנים שמשפרים את היום, ארטיק, שהאוטובוס מגיע בדיוק איך שאתה מגיע לתחנה, מחמאות, אפונה, אמא, בן/ת זוג, אוויר צח, לנגן, זהו נתקעתי. זה רק מראה כמה אנחנו מכוונים שלילי וזה סתם היה ניסוי קטן על הדרך איכשהו.

כל סוף הוא התחלה חדשה

שי. 

מדלג בקלילות רק על הקוים, אבא לא ילך למילואים.
חמצן ממלא בגאווה את המיטוכונדריה, משפץ לי ניורונים.

מנגינה סוחפת מושכת אותי למעלה ולצדדים, מסובבת אותי בכל החדר כמו מריונטה בלי שולט.

הרצפה מתקרבת ומתרחקת והשיש מתחלף באדמה, עלים ענפים וקליפות עצים.

ציפורים מתרוצצות בין העצים בוחות ממקום למקום, משייטות באוויר מענף לצמרת.

מזמזמות צלילי חופש ורינה, גוזרות את הרקיע בזוית הכנף.

והלב דופק מהר שולח פקודות ברצף למוח: "תקשיב ותקשיב לי טוב, תמיד אפשר לגנוב, אבל עדיף להיות אדם ישר, בעולם מנוכר."

סונטות בגלים, שמיניות באדוות המים, רוחצות כפות רגליים יחפות. השמש כמו כל היום מסנוורת את המים. לגטו עדין מלווה את היגון החוצה לחצר שיחשוב על מה שעשה. התנהג הוא רע שוב, ובחבריו פגע. הוא והמינור יצורים מיוחדים, של עצב ונצחיות, ברמת התדר אולי הוא נקטע אבל צליל תמיד מופק, האם קיים רגע של שקט מוחלט? אולי שלווה מוחלטת. ובצעדים זריזים ומהירים על שביל ללא סוף כשהנוף בורח ממך אחורה תמיד והאופק נראה תמיד רחוק מתמיד. החושים מתעתעים, ריחות שמגיעים לאוזניים וצבעים לנחיריים. צלילים על הלשון, וטעם נהדר לעיניים והמגע הוא לעולם לא מתקיים כי בין אטומים לעד יהיה ריק, (אטומים לא יגעו פיזית אחד בשני לעולם, בעצם המגע שאנחנו מכירים הוא כלום מלבד אות חשמלי מסויים) אולי חוץ מבסקס.

שי.