כיתה
י"א.
שגרת בית ספר, לא
שגרתית בכלל.
לימודים במגמה,
תובעניים, ממכרים.
לא מוותרת על שום דבר.
לימודים, התנדבות, תנועת נוער, הדרכה,
חברים, בילויים.
הייתי עסוקה כל הזמן.
שלושה מעגלים חברתיים
שבכל אחד מהם מילאתי תפקיד אחר.
בת 16.5
גיל של קיצוניות.
הכל רע מאוד
או טוב מאוד.
וזו היתה תקופה טובה,
פורחת.
כל אותן תקופות של
"מה אני אלמד בתיכון?"
"איזה ציצי קטן יש לי"
"למה לי אין חבר?"
פתאום כאילו הפאזל
התיישב במקום,
הציצי גדל מספיק...
הייתי מוקפת חברים,
חברים טובים.
ו...היה לי חבר.
אוהב
מפנק
מתחשב.
משהו היה חייב להשתבש.
המשהו הזה היה הצבא
כנראה.
חלק מהחברים היו ביב'
בסיום לימודים.
לקראת צבא.
כמה מהם בנח"ל,
ליתר דיוק 4 מתוך 8 הלכו לנח"ל.
אייל לא ידע מה יעשה
בצבא - גם לא נראה לי שאז ידעו כל כך לפני הגיוס.
היו לו שלושה חודשים
חופש עד לתאריך ותכננו להנות בחופש הזה.
החבר'ה האחרים - חלקם
התגייס קודם
והנחלאים היו עסוקים
בהוואי הקיבוץ, מתכוננים לחצי שנה במשק.
אני כבר ממש לא זוכרת
את סדר השרות שלהם - רק שפתאום העולם משתנה.
פתאום מוקד העיסוק שלהם
היה רחוק יותר, לא מוכר,
והיו חוזרים מלאי
התלהבות ומלאי סיפורים - ש"לנו" שנשארנו מאחור - לא אמרו הרבה.
שניים היו בגרעין
בכינרת, ושניים בגרען בנגב.
הזמינו אותנו להצטרף
אליהם לשבת - אייל שמשפחתו גרה בטבריה והיה מחובר לכינרת ובכלל
נורא התלהב ותכנן את השבת שלנו יחד שם,
הורי ממש לא התלהבו
מהרעיון.
אחרי שכנועים רבים
מאודמאוד מאוד....אין לי מילים להגיד עד כמה
ובסופו של דבר הכריע את
הכף ליאור שהתקשר להורי ושאל בטון תמים:
"ג'ני כבר סיפרה לכם שהכנתי לה מיטה אצל הבנות?" או משהו
דומה לזה.
בסופו של דבר קיבלתי
אישור לנסוע.
הגענו לקיבוץ בשעות
אחה"צ המאוחרות.
היום - אחרי שחלפו שנים
כבר לא חשוב לזכור בדיוק מה היה
מה שיותר זכור זה
האוירה.
עירונית שכמוני -
שמעולם לא חוותה הוואי של קיבוץ או גרעין
פתאום מלא חבר'ה צעירים
סביבי שדי מתנהלים בעצמאות... החופש בהתגלמותו.
הראו לנו איפה להניח את
הדברים ויצאנו לסיור על חוף הכינרת שאני אוהבת כל כך.
קבלת שבת בחדר האוכל ,
הרגשתי כמו בחוויה בעולם אחר
זר ומוזר.
פתאום ראיתי את החברים
שלי, באור אחר, בסיטואציה אחרת.
הם נראו כל כך בוגרים
ואחראים. מדברים על קטיף והשקייה ועל שעות עבודה
ולא על סרטים
ש"חייבים" לראות או על בנות שחייבים... לא זה לא נכון
על בנות הם דיברו - אלא
שעכשיו היה מדובר על מתנדבות, בשלות ומנוסות וחופשיות...
והגיע ערב.
כמובן שאירגנו
"קבלת שבת"
ככה הם קראו לזה.
מסיבה שהתחילה במועדון
הרווקים בקיבוץ (מקווה שאני זוכרת נכון)
מוזיקה טובה באויר.
בירות, זוגות ושלישיות רוקדים בסוג של רחבת ריקודים.
סיגריות. המון סיגריות.
מסביב היו מזרונים
ואנשים נזרקו עליהם , נחו, שתו, עישנו וחזרו לרקוד.
פחדתי לעשות צחוק מעצמי
אבל ליאור משך אותי לריקודים
ואחריו היו גם אחרים.
שתיתי קצת, נהניתי,
השתחררתי.
הרגשתי בוגרת, גדולה.
הרגשתי בסרט.
היה ליאור הפלרטטן
הבלתי נלאה, והיה עמי שהתארח כמונו,
היה דורי, ומיקי ודרור
חבר הנפש שלי.
כולם היו בעניינים
לגמרי - ורק אייל - משקיף ולא רוקד.
דווקא הוא שכל כך אוהב
לרקוד. קלטתי את המוזרות פה אבל הייתי לגמרי בהיי
אולי הריח המתקתק שהיה
באויר השפיע עלי ולא ראיתי את עיניו בורקות.
שעות של מסיבה, חוויה
בלתי נשכחת. ערבוביה של בני קיבוץ, חיילים, מתנדבים, בני גרעין
ו...כמה עירוניים שבאו
להציץ.
עם השעות החולפות לאט
לאט המזרונים סביב היו מלאים יותר מהרחבה, מידי פעם היה אפשר לקלוט זוג שנעלם
ולא תמיד חזר.
זוכרת שרקדתי בלי הפסקה
כמעט.
בני הזוג התחלפו -
אנשים נחמדים, חייכנים,
רובם זרים לי -
אבל הרגשתי חלק מהחויה, ואחרי כמה שעות שם הרגשתי גם שייכת.
היה מי ששלח ידיים
ומייד ננזף :-) הכל בכיף...
ואייל לא רוקד. כשבאתי
לשבת לצידו מידי פעם שאלתי מה קרה?
"אני נהנה לראות אותך"
אחלה תשובה...אי אפשר
להתווכח.
אחרי שלוש , עם מוזיקה
שנרגעה קצת, התחילו להתפזר.
ליאור קרא לנו
"אני הולך לישון בואו תראו איפה אתם ישנים"
לנו - לי ולאייל... לא
ידעתי למה לצפות.
לא שאלתי קודם מה
סידורי השינה, עברו בראשי כל מיני אפשרויות
אבל ידעתי שיש שם עוד
הרבה בנות בגרעין - למרות שמהחבורה שלי רק אני הגעתי מהבנות
אני - וכל הבנים...
ליאור הוביל אותנו
למבנה ארוך עם הרבה דלתות. היו שם בערך 8 חדרים בשתי קומות
הגענו לדלת השניה, הוא
הוציא מפתח ופתח. במבט ראשון זה נראה כמו מחסן
"חברס. זה מהחדרים שהוקצו לגרעין אבל הוא לא בשימוש כרגע, ניקיתי
וסידרתי שיהיה לכם נחמד,
תהנו לכם, לילה
טוב" נתן את המפתח לאייל, לי נשיקה מתריסה על השפתיים... ויצא.
שקט.
מרחוק קולות המסיבה
הדועכים.
אני במבוכה היסטרית.
בחדר היו שלוש מיטות -
אחת רחבה יותר שזרוק עליה סדין צבעוני שסודר ביד לא מיומנת.
שתי כריות ושמיכה בצבעי
קרקס...
שתי המיטות האחרות היו
מכוסות בשמיכות. ברור היה לגמרי שהם לא מיועדות לשינה הלילה.
"ילי, מה קורה?" שאלתי בשקט.
"את רואה, הולכים לישון ממוש"
"אני רואה...אתה ביקשת מליאור?"
"חשבתי על זה אבל לא העזתי לבקש, כשבאנו הוא ודור שאלו אותי"
"ולא חשבת לשאול אותי?"
הוא ניגש אלי מאחור,
מחבק, מניח את הסנטר על הכתף שלי
לוחש לי לאוזן:
"אני מקווה שזה יקרה כבר המון זמן, עכשיו אני שואל אותך"
שתקתי.
הייתי בת שש עשרה וחצי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: