jenny-זה מה יש

חרות,

 אני צריכה קצת פילוסופיה פה- ראו הוזהרתם...

אשליית החרות יותר נכון.

אנחנו כולנו כבוליםומשועבדים- או לפחות רובנו.

חלקנו מרצון- רובנו לפי הבנתי, מכורח הנסיבות, מאילוצי החיים.

גם התחייבויות שהגענו אליהן מרצון ובבחירה חופשית

יכולות והופכות לעיתים להכרח, לשיעבוד למשהושגם את את רוצה את לא יכולה להשתחרר ממנו.

עצם הקיום, ה"פרנסה" שוללת את חרותינו.

ברי המזל מתפרנסים ממשהו שהם אוהבים, נהנים ומתוגמלים מספיק כדי להיות מספיק חופשיים.

לברי המזל גם אין בוס שהם לא סובלים או שהם ה"בוסים" - והם אוהבים את זה...

לרובנו אני חושבת, הפרנסה היא סוג של פשרה במקרה הטוב, ואילוץ במקרה הפחות טוב,

ובמקרה הרע- היא פשוט איננה.

לילדים שלי, שלא גדלים ברווחה כלכלית מצד אחד- אבל מצד שני ברוב הזמן אין להם מחסור אמיתי, הם לא היו רעבים אף פעם, רעבים ליופלה או לכל מיני דברים שמפנקים אבל לא ממש הכרחיים(פה יכול לבוא פוסט שלם על הנושא אבל אני עושה יו טרן וחוזרת למטרה שהתכנסתי פה היום), הם יודעים שמי שלא עובד לא משיג שום דבר בחיים, הם גדלים על זה ומבינים ששום דבר שמקבלים או קונים הוא לא מובן מאליו. כלומר ה"שעבוד" הזה גדל איתם ולא נראה להם משונה. הבכורה עכשיו בדיוק מתמודדת עם השאלה "למה אני מוכנה להיות משועבדת?" קרי " מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"...

סוג שני של "חרות" אנחנו מוותרים עליו ברצון ואהבה כשמחליטים לקשור את חיינו עם בן זוג. ולא משנה כעת באיזו דרך, כדת מה וישראל או סתם במגורים משותפים או חוזה בקפריסין, פשוט יש דרכים כובלות יותר או פחות אבל הרעיון זהה.

בקשירת חיינו עם בן זוג בהתחייבות שלנו כלפיויש ויתור על חרותינו, מי יות רומי פחות. החכמה כנראה היא לדעת את הגבול, להבין אותו, לשמור עליו ולהיות מרוצים ממנו.

בכל זוגיות יש חלוקת תפקידים, יש דינמיקה שמשתנה עם הזמן.

מן הסתם אנחנו גדלים, משתנים, מתפתחים, מתבגרים.

מן הסתם מותר לשנות דעות ואהבות...

במכוון או שלא דברים מתנהלים אחרת כתוצאה מכך.

ה"חרות" בתוך הזוגיות- אם לא יודעים לשמור עליה זו צרה גדולה(לרוב...לרוב... יש כאלה שאוהבים להיות תחת פיקוח ושליטה, נאי יודעת)

הקצה השני של שמירת ה"חרות" זו התרחקות.

"תעשי מה שאת רוצה" או "לא משנה לי" זה בדיוק המתכון.

לא לדעת להתווכח, לא לריב אלא להתווכח, לדון, להגיע לפשרה או לוותר לעיתים (!!!) זה סוג של הרמת ידיים, נכות רגשית. זה לתת חופש כי אתה לא יודע להתמודד או לא רוצה להתמודד.

כבלים אחרים הם חוסר שיתוף פעולה, לשים מקלות בגלגלים, כי יש דברים שאי אפשר- סליחה- תיקון, קשה מאוד לעשות לבד. אבל אם לומדים לעשות ומתמודדים- קונים את ה"חרות" מחדש, לא תמיד זה נחמד אבל יש בזה חוזק עצום ומספק.

"חרות" נוספת שבדרך כלל, ברוב המקרים אנחנו מאבדים ברצון ובכוונה מראש היא הילדים שלנו.

לדעתי אף אחת לא מבינה את גודל ההתחייבות עד שהיא מחזיקה את העולל בידיה ויוצאת איתו מבית החולים.

הרגע הראשון הזה שאתם לבד עם התינוק שלכם בבית ואין אף "מבוגר אחראי" איתכם ואז מכה בכם ההכרה שעכשיו אתם הוא המבוגר האחראי.

העניין הוא שזו רק ההצצה הראשונה לאחריות הזו , ואבוי למי שלא מבין את זה.

זה שיעבוד שנעשה באהבה ורצון ובדרך כלל עם המון הנאה וגאווה ותמורה שלא ניתן למדוד אותה.

הקושי בשעבוד הזה הוא חלילה אם אין את הדברים האלה, אם חס ושלום מסיבות בריאותיות ואז כוחות הנפש הנדרשים הם עצומים.

אבל אם נלך למקום הרגיל "הנורמטיבי" מול הילדים, ופה אני מדברת עלי באופן ספציפי כי פשוט אני לא יודעת להעריך את זה אצל מישהו אחר, הקושי שלי מולם הוא בשני דברים.

הדבר הראשון הוא כשאני לא מצליחה לשכנע אותם בדיבורים ונימוקים הגיוניים ונדרשת למניפולציות, לאיומים ועונשים- מה שהופך קשה יותר ויותר ככל שהם גדלים.

הדבר השני- לעמוד מנגד, לא להפעיל שום סמכות, לזכור שהם אישיות אחרת, אדם אחר, אוטונומיה אחרת, לאחר שדיברתי ואמרתי וניסיתי- לתת להם לעשות את הטעיות שלהם, הנסיונות שלהם, הבחירות השגויות(לדעתי...) שמנסיוני ולא רק מנסיוני יביאו למפח נפש, ל"הפסד" ולא להתערב!

לתת להם לגדול ל"חרות" שלהם ולקוות שלא יפגעו יותר מידי ושידעו לחזור אלי אם יצטרכו.

ובאשר אלי... אני פועלת בתקופה האחרונה להשבת חירותי, מאוד קשה. מאוד מאוד קשה אפילו. מה שגדלתי אליו ועליו בהמון שנותיי

0עו מעט חמישים... אמאלה...) לוקח זמן להפוך ולשנות.

אבל זו המטרה ואני אגיע אליה בסוף.

חג חרות שמח!!!

ג'ני 

הערה קטנה - למרות שאני ממש לא כותבת לאחרונה - אני מידי פעם מציצה וקוראת וקוראת גם אחורה כדי להיות בעניינים ולראות מה הפסדתי - סליחה מראש ומכל מי שאני אוהבת לקרוא שאני כמעט ולא מגיבה. זה יחזור...במיוחד אם ישראבלוג ימשיך :-)