אני אשקר אם אומר שלא שכחתי מהבלוג הזה. צחקתי הרבה כשקראתי את הפוסטים הישנים שלי, הכל כ"כ השתנה. עכשיו אני כבר ילדה גדולה. בחנתי את ה"TO DO LIST" הקטנה שלי והכל כבר מזמן צ'ק צ'ק צ'ק. עשיתי את כל מה שחלמתי לעשות, הגעתי לכל המקומות שתמיד מראים בסרטים אבל לא באמת מגיעים לשם. יש לי עוד הרבה ממה ללמוד, אבל כ"כ מעט זמן.

החדר שלי זה המקום הכי טוב לבזבז בו זמן. אז עברתי. כמה חודשים טובים בלי אמא ובלי אבא ואני באמת מתחילה לחיות. חברים חדשים, סמים חדשים שמעולם לא יצא לי לטעום, למדתי שבניקוטין יש 0.5 אחוז טבק יבש. אני חולמת על הבחור המושלם אבל אני לעולם לא מחפשת אותו, המציאות הנוצצת והמפוארת שלי היא, אני לעולם לא טורחת. אני מתחמקת ממה שאנשים קוראים 'טוב' ואני נמשכת אל ה'רע'. הם אומרים לי להתנהג בטבעיות, אבל כשהם שופטים אותי אני מגלה שבאמת אכפת לי. מהכל.

גם אתם מתחבאים בשירותים עם המחשבים הניידים שלכם כשאתם חוזרים הביתה לאמא ולאבא?

עצה קטנה שלי: בסוף אתם לא תזכרו את המילים של האויבים שלכם, אלא את השתיקה של החברים והמשפחה שלכם.

ארה"ב מלאה בפוזרים (לא כולם) אבל קל מאוד להריח את השקרים באויר.