מעולם לא הרגשת כך. יש ביננו משיכה כזאת, כימיה, כוכבים, פרפרים, איך עוד תקראו לזה? אחרי לילה של צחוק, של "buzz" לא מהעולם הזה, של הרבה אלכוהול ספוג עמוק, היא אומרת שהיא עייפה, והיא קמה מהספה, ואני כבר מספיקה להרגיש הכי ריקה שיש. ישבתי על הספה עם מארק והרגשתי פתאום לא בנוח, אז העמדתי פנים שגם אני עייפה וקמתי. הלכתי אחריה ופתאום זה רק אנחנו בחושך מדברות על הכל, צוחקות מכלום וממשיכות להנות מהלילה שכבר מזמן נגמר. היד שלה נוגעת לי בלחי. הכל כ"כ חשוך ואני יכולה להרגיש אותה מחייכת. היא כ"כ יפה. מתוך החשכה היא אומרת "את תמיד גורמת לי לצחוק מכלום" ואני מחייכת, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לנשק אותה. אני בטוחה שגם היא רצתה לנשק אותי. אבל כדי שלא נצטער על כלום, היא אמרה לבסוף "לילה טוב" ולפני שאני אצטער על משהו (ואגרום לה להצטער על הכל) הסתובבתי. כי ידעתי בוודאות שאם אשאיר את הפנים שלי מול הפנים שלה אני אנשק אותה. אז הסתובבתי, ונרדמנו.

מעולם לא החשבתי את עצמי כ"לסבית" או כ"בי" או וואט אבר, אבל אני יודעת שזה יותר מסתם שתי בנות שהן חברות. כל חיי הייתי עם בנים, התאהבתי בבנים, יצאתי עם בנים, הייתי עם בנים. בויז וויל בי בויז. קיבלתי כוויות לא מהעולם הזה, מבנים. נפגעתי ובכיתי בכלל בנים.

גם היא הייתה עם בנים כל חייה ואני יודעת שהיא לא "לסבית", אבל אני יודעת שאני מתגעגעת אליה ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. אני יודעת שאני רוצה לראות אותה אפילו עכשיו, רק לדבר, לדעת עליה עוד, לצחוק איתה עד השעות המאוחרת של הלילה. פכיחות או שיכורות מהחיים, אנחנו תמיד מוצאות דרך להנות. היא עזבה לשבוע ואני לא יכולה לחכות עד שהיא תחזור. אני רוצה לתפוס את הרכבת הבאה לבית שלה ולהשאר שם על המיטה שלה ולהריח את הבושם שלה, שאנל 108', עד שהיא תחזור אלי.

now what?