וואו כבר עברה שנה שלמה מאז שכתבתי פה, אופס

כמה נחמד לקרא את מה שכתבתי לפני שנה, להזכר בעבר. הכל השתנה מהר מידי... כ"כ מהר שעוד לא הספקתי לעצור ולחשוב על העבר.

לואיס ואני יצאנו 10 חודש. אז נפרדנו, ואפשר להגיד שיצאנו מאותו חדר רק משתי דלתות שונות. אני יודעת שאין בזה שום טיפת הגיון, אבל לואיס היה האהבה הראשונה שלי, הילד הבעייתי והפוזר שהפך להיות הבחור הרומנטיקן והסקסי שתמיד חלמתי עליו. הוא תמיד ידע איך להצחיק אותי ברגעים שהרגשתי את עצמי שוקעת עמוק. כשנרדמתי לידו, הרגשתי מוגנת וחזקה. הוא תמיד ידע מה להגיד במצבים שאף אחד לא יודע בדיוק מה להגיד. אבל יום אחד התעוררתי, והרגשתי כיאילו זה לא היה מספיק לי. אנחנו לא בוחרים במי אנחנו נתאהב, ואנחנו לא בוחרים את מי אנחנו לא נאהב יותר, זה הגיוני בכלל? ליאם, אחד מהחברים הכי טובים שלו עבר לעיר לפני חצי שנה. בהתחלה לא הסתכלתי לכיוון שלו בכלל, אבל אז לאחרונה התחלתי להרגיש כימיה, מין משיכה כזאת אליו... משהו שלא יכולתי להסביר לאף אחד. עם הזמן זה הפך להיות חזק יותר ואחרי כמה זמן הוא אמר לי שהוא מרגיש את אותה המשיכה אלי. באותה תקופה עדיין הייתי עם לואיס ואני עדיין אהבתי אותו עד קצוות השמיים... אבל אני גם אהבתי את ליאם.

במסיבה במרץ השתכרנו לגמרי ושכבנו. ליאם ואני. אני אשקר אם אומר שלעולם לא הרגשתי משיכה כזאת לבחור, כי לו היה בדיוק מה שחיפשתי במשך שנים, אני עדיין אוהבת אותו, אבל אני אוהבת את ליאם. לפני חודש הייתי אומרת שאין לי מושג מה אני רוצה מעצמי, ומה אני רוצה לעשות. אבל עכשיו אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם אף אחד בימים האחרונים. אפשר להגיד שהסתגרתי פה בחדר (dorm) ולמדתי כמו שלא למדתי שנים.

עוד פחות מחודשיים אני אהיה בת 20, הזמן עובר מהר מידי. אוניברסיטה זה אוניברסיטה, עבודה זה עבודה.

אני חיה ונושמת, ואני כ"כ כ"כ מאוהבת.

אני לא רוצה שהימים האלה יגמרו.

ודיברתי עם אבא בסקייפ לפני כמה ימים, הוא אמר שהוא יקנה לי כרטיס טיסה לישראל ליום הולדת. אז סמסטר הבא אני לוקחת חופש ואני עושה הפסקה לכמה זמן. סידרתי הכל עם הצבא.

אני שמחה.