my joy

איך יודעים שמשתנים? איך יודעים שמשתנים באמת מתוך הלב?

אני כל כך מבולבלת ומבלבלת שאני אפילו מצליחה לעבוד על עצמי... מצד אחד, התנהגות מסויימת שאפילו גובלת בהתחסדות, עבודה פנימית, אמונה, ובאמת השתדלות להיות טובה עם הסביבה ומצד שני, בסוף כל יום, שהקטנתי את עצמי כל כך, מגיעה לשירותים ומוציאה הכל.

ואתה יודע מה הכי גרוע, שאני אפילו לא מרגישה רע עם זה בכלל, כאילו, מגיע לי שאני אפגע בעצמי ככה שאני יהרוס לעצמי את הבריאות. ויותר מזה, אני יודעת שאני מכעיסה אותך, אבל, ריבונו של עולם, אני לא מצליחה להוציא את השד הזה ממני.

ונמאס לי לדווח לכולם שהכל בסדר, שהכל נגמר, שאני בריאה... ורק האהוב שלי יודע, אהובי ואתה, יודע וסובל, מסכן... הוא לא יודע איך להתמודד אם זה, הוא מפחד להיכנס לשם. אני מפחידה אותו, כמו איזה כלב שמירה, שלא נותן שיפלשו לו לטריטוריה. אני חושבת, שרק כשאני חושבת מה אני עושה לו, יש לי סוג של נקיפות מצפון. אני מאוד פוחדת שאני מפעילה מנגנון הגנה של התכחשות מוחלטת למצב. כי איך שזה נראה, זה לא טוב. אוף, והלך לי כל כך טוב, או לפחות תדירות של פעם בשבוע, שעוד איפה שהוא הייתי מצליחה להעביר את זה בלי לריב עם בעלי.

הקדוש ברוך הוא, תשמע את קולי, אני מתה מפחד... אני מרגישה שאני מתעלמת מהבעיה, רב האנשים לא מקיאים את מה שהם אוכלים, כבר יותר מידי זמן שהנפש לי פשוט  אפטית, כמה שאני פוצעת אותה בדקות האלה, כמה כוח אני לוקחת ממנה, לא נותת לה צ'אנס. כמו נרקומנית.

תשלח לי עזרה, תן לי סימן, לפני שמיה הורסת לי את החיים (שוב), אני לא יכולה לבד

בזמן האחרון יש לי חלומות, חלומות על אמונה ויהדות. אמש חלמתי שאני במיטה ולידי אני רואה את דודתי, קוראת שמע בלחש, עוצמת את העיניים ומתרכזת בתפילה... יכולתי לשמוע אותה מתפללת, בבוקר הרהרתי בחלום, קצת יותר מהחלומות הרגילים שלי, ידעתי בתוכי שזה משהו משמעותי. אחרי שיחה שהייתה לי עם חברה והסתכלתי בבלוג של הרב לייטמן ועוד כל מיני מאמרים הכל התנכז לערוץ אחד: ואני מצטטת מהבלוג של הרב לייטמן:"ברוחניות החלום הוא אינו חלום של הגוף הבהמי, אלא מצב של עליית הנשמה, במצב הבן אדם מבחין במדרגה העליונה, אך לא בגלוי, היינו לא ברצונו, אלא בנסתר. לאחר מכן, לאחר מאמציו לתקן את עצמו, החלום הופך למציאות והאדם עולה לאותה מדרגה" , מוסיף הרב ואומר "אם חולמים על 'שמע' זה אומר, שהמדרגה הבאה היא השגת דבקות עם הבורא, זה שמאפיין בעצם את 'שמע'".

מה הרגשתי באותה שחברתי אמרה לי היום "חביבתי... את מתקרבת לבורא", צמרמורת, הנאה, סיפוק, אמת, הרבה אמת. אני מבינה מה אני צריכה לעשות ואתה גם יודע שיש לי קצב משלי. כמובן שאחרי זה הגיע האגו המעצבן שלי, ואז התחלתי להתערער שאולי עצם התעסקותי בכל הנושא בזמן האחרון גורמת לדברים לעלות בחלומות. 

אני מתחילה להבין שהנשמה שלי רוצה יותר וצמאה ליותר, ההשתדלות היא קשה, פתאום על כל דבר קטן אני בודקת מבקרת את עצמי, הראש שלי כבר כואב מרב המחשבות. אתה יודע את זה הרי, אבל איך אני משלבת? כבר יומיים שהאנרגיות שלי בעבודה די בקנטים, אני לא כל כך יודעת למה לקשר את זה, עייפות פיזית או מנטלית. דבר אחד אני יודעת שעד סוף השנה האזרחית אני חייבת להשאיר את המחשבות האלה  על קרמה ורוחניות מעבר לעבודה, כי אני מצליחה להתבלבל וזה לא משתלב לי, אין לי מושג איך עושים את זה ולצערי אין לי כרגע מורה שיעזור לי, אני עוד לא יודעת אם אני כל כך מוכנה את האמת.

 הקול הפנימי שלי אמר לי כרגע באינסטיקנט (מניחה שזאת הנשמה שלי) "תקחי את זה יום אחרי יום"      חיוך....

אני ישתדל...

כשהייתי צעירה כתבתי המון, אפילו התקבלתי לאחד מעיתוני הנוער לצעירים בזמנו שנכחד ופרסמתי שם כתבה או שניים, היה לי יומן, כתבתי מן סוג של רומן (כן, כן ועוד בגיל 13.... זה מה שקורה שקוראים יותר מידי וי. סי אנדרוס...), באיזשהו שלב בחיים, וקשה לי להגיד בדיוק מתי אולי בסביבות גיל הטיפשעשרה, נחסמתי, לחלוטין.

הדחף תמיד בעט, אבל אני פשוט לא הצלחתי, ניסיתי לכתוב שוב, ניסיתי לכתוב הכל, סיפורים, שירים, יומנים, ואת כמות הבלוגים שנפתחו ונסגרו אני כבר לא זוכרת.

והנה, אני שוב מוצאת את עצמי, פותחת בלוג, אבל הרגשה פנימית שלי היא שהפעם, הפעם אני הולכת להיפתח.

עשר שנים של צימאון, אני הולכת להרוות. עשר שנים לקח לי להבין למה אני לא מצליחה לכתוב, והיום כיום מן הימים, באחת בלילה, מעשנת סיגריה בחצר, נפל לי האסימון, איך לא חשבתי על זה קודם.

כי הפעם אני כותבת לך.... אדון עולם. ואתם הקוראים מוזמנים לקרוא, להתרשם, להפנים, לגחך, לדפדף הלאה, ואולי אפילו תגיבו לי מידי פעם, אבל אני רוצה שתזכרו, ושתדעו לפני מי אני עומדת, ותכבדו.

האמת, המעמד קצת מרגש... לראות את המילים נכתבות מעצמם ולהתכוון אליך, להרגיש אותך קורא אותם מתוך הנשמה שלי.

ריבונו של עולם, אני רוצה שתדע שכל רגש שאני יעלה פה, בין אם זה שמחה וסיפוק ובין אם זה צער, תסכול ואי ודאות. חשוב לי שתדע שאני כל כך מודה על כל מה שבראת בשבילי, על החיים שהענקת לי, על המשפחה שלי, על שזכית אותי בבעלי, שהוא יחיד במינו, על החברים שלי, על השפע. אני עוד לא יודעת למה הגיע כל כך הרבה ליצור אגואיסיטי שכמותי, אבל קודם כל לפני הכל תודה.

שנינו יודעים שבשנים האחרונות אני בתהליך של שינוי, חיפוש אחר משמעות,קוראים לזה פה רוחניות, אמת, אבא שלי ממש מפחד שאני יחזור בתשובה.

נורא קל להעביר ביקורת על בן אדם מבחוץ, בלי לדעת מה מתחולל בפנים, למה שידעו, למה שיקשיבו, הרי זה לא הגיוני... וההגיוני עושה אותנו מאושרים?

ומי אמר ששחור זה שחור ולבן זה לבן? כי ככה? כי זה מה שאמרו?

אתה יודע, כל החיים שלי רציתי להרגיש אותך ואף פעם לא הבנתי באמת איפה אתה נמצא, לאן אני צריכה להסתכל, למעלה, למטה אולי אתה רואה ובלתי נראה, ורק לפני ממש לא מזמן, הבנתי את הברור מאליו, אתה בפנים.... אתה בפנים, ממש בתוכי חלק ממני, וכל מה שאני צריכה  לעשות זה להסתכל פנימה ולהתחיל להוריד את השכבות..... לחפש את לירון.

מכיוון שכבר לילה... אפרוש לקריאת שמע, ולנשמות שקראו את הבלוג שלי בשעת לילה, זה הקיו שלכם... תקראו קריאת שמע למיטה וברכת המפיל, ניסים קורים כל יום רק צריך לפתוח את העיינים ואת הנשמה.

"....אל מלך נאמן, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד...."